ארבעה מקרים בולטים בזכרוני. נתחיל מהקל אל הכבד. למרות שאני אישה טרנסית, מה שמשותף לכל, או לפחות רוב החוויות האלה זה שמבחינת הצד המטריד הייתי גבר. רק לפני חצי שנה סיימתי את המעבר שלי מזכר לנקבה ורק לאחרונה פניות בזכר נהיות נדירות עבורי, אז אני משערת שרק עכשיו אם אחווה הטרדה מינית, אהיה אישה מבחינת המטריד.

הקל ביותר קרה בזמן שהמעבר שלי היה עוד בעיצומו איפשהו בשלהי גיל 34-36 (כיום אני בת 38) ונראיתי די גברית אבל כבר הצגתי עצמי כאישה כמיטב יכולתי בזמנו. ניסיתי ללכת לכמה ועידות קומיקס ומדע בדיוני, והיו מקרים שילדים "שאלו" אם הציצים שלי אמיתיים ואם אפשר לגעת בהם ואז נגעו לפני שהספקתי לענות. הם גם פנו אלי בזכר, אז על פי הנראה מבחינתם הייתי גבר בקוספליי וזה איכשהו מצדיק לגעת בציצים שלי כדי לבדוק אם הם אמיתיים. משאירה לשיקולכם להחליט אם זה נחשב הטרדה מינית בהתחשב בכך שברור שלא היו כוונות מיניות מצד המטרידים. אין לי שום חשק לדון בכך. תחליטו בעצמכם.

דרגה מעל קרה הרבה לפני המעבר שלי, בזמן שמרגיש שייך לחיים קודמים, כשחשבתי שאני גבר והצגתי עצמי כגבר בשלהי גיל 16-18, הלכתי לבריכת הטכניון ובמלתחות היה גבר שהתחיל לדבר איתי והציע שניפגש בחוץ. הנחתי אז בתמימותי שהוא מכיר אותי ואני פשוט לא מזהה, כך השתמע מנוסח המשפט שלו. כשיצאתי החוצה התברר שהוא לא מכיר אותי, אבל הוא ממש ניסה לשכנע אותי שהוא יקפיץ אותי הבייתה ואין לו שום כוונות מעבר לכך. הרגשתי מוזר עם זה ולא בטוחה, אבל הוא לא הרפה והציג את עצמו כסטודנט לרפואה בטכניון (אז גרתי בחיפה) ושאפשר לסמוך עליו. נכנסתי, ומיד כשנכנסתי הוא הניח ידיו על ברכי ואמרתי לו להוריד. יצאתי מהאוטו והלכתי ברגל הבייתה.

היה עוד מקרה קל יחסית שהייתי בהתאוששות מאחד הניתוחים שלי והיה עובד מנקה במחלקה שמצא אותי בפייסבוק, שלח לי הודעות שם, בהתחלה התעלמתי כי חשבתי שזה סתם גבר אקראי ואחר כך באחד הנקיונות הוא שאל למה אני לא עונה בפייס ואז הבנתי שזה הוא… בפייס הוא ביקש שאפגש איתו במקום פרטי איפה שאף אחד לא יראה. סירבתי. זה המקרה היחיד בו אפשר לומר שמבחינת המטריד אולי הייתי אישה, למרות שגם אז פניות אלי בזכר היו מאוד נפוצות אז זה לא ברור לגמרי איך הוא ראה אותי. יש אשר יטענו שזו לא הטרדה, רק אדם שבאופן תמים מנסה להתחיל איתי… אבל לי אישית זה מרגיש חצייה של קו אדום שאני שם כדי להתאושש מניתוח וסגל שאני תלויה בו מנסה לשדל אותי ללכת למקום בו יתר הצוות לא רואה מה קורה. עצם ההתנהלות שלו כך בסתר ודרך הפייס מעידה לי שהבן-אדם בעצמו מבין שמה שהוא מבקש לא בסדר, גם אם לא מבחינתו, אז לפחות מבחינת אחרים – ובין אם הוא הבין את זה או לא, יש פה דינמיקה לא בריאה של יחסי כוחות.

המקרה הכי חמור קרה בשלב יותר מוקדם של המעבר שלי, כשעוד לא התחלתי בשינוי הפיזי אבל נפשית עליתי על זה שאני לא גבר וניסיתי לחיות חיים כפולים, חלק כאישה מול החברים וחלק כגבר בעבודה ומול המשפחה. עבדתי בניצבות וחיפשתי לשחק באופן חובבני בסרטי סטודנטים. מכר של מכר הפנה אותי למפיק שמחפש עוזר הפקה כדי להרים הצגת ילדים, עניין של ליסוע איתו לצפון יום לפני ההצגה ולעבוד גם ביום ההצגה. הצגתי את עצמי תחילה כגבר מולו כי לא הרגשתי בטוחה לצאת מהארון איתו, אך על פי הנראה המכר של המכר סיפר לו על ההתנסות שלי עם נשיות (כאמור, אז הייתי בטוחה שאני לא גבר אבל עוד לא נסגרתי על זה שאני אישה, ניסיתי לחיות כדו-מגדרית שחצי בארון) ולאורך הימים שנסעתי איתו לצפון לעבוד על ההפקה הוא תחקר אותי הרבה לגבי הנשיות שלי. לא הרגשתי בטוחה איתו אז השתדלתי להימנע מהנושא אבל הוא לא הרפה. הוא גם ניסה לפגוע בבטחון העצמי שלי וכל הזמן מצא דברים לרדת עלי לגביהם. ניסיתי לבקש ממנו להתמקד בדברים שאני צריכה לעזור בהפקה איתם. למען האמת, הוא בקושי נתן לי משימות בכלל. הוא גם כל הזמן רצה להזמין לי אוכל בכל מיני מסעדות ואני אמרתי לו שאני בסדר, אני מעדיפה שהוא ישמור את הכסף כדי לשלם לי על העבודה. אני יכולה לקנות לעצמי איזה אוכל אני רוצה עם הכסף שהוא יביא לי. הוא התעקש בכל זאת לקנות אוכל ואמר לא לדאוג, זה לא יתקזז מהתשלום.

בערב שלפני ההצגה, אחרי שכל הילדים הלכו, הוא המשיך לתחקר אותי לגבי הנשיות שלי… המשיך למצוא דברים לרדת עלי לגביהם… התעקש שאראה לו איך אני נראית כאישה. לא היה לי לאן ללכת, תקועה שם בצפון. לא שיתפתי פעולה עם הבקשה שלו אך כן עניתי לחלק מהשאלות שלו. בשלב מסוים הוא הוציא חומר סיכה, מרח אותו על היד שלו והתחיל לאונן מולי, הושיט לי את חומר הסיכה ושאל אם אני רוצה גם. יצאתי מהחדר וישבתי מחוץ לבניין כמה שעות כדי לחכות שהוא ירדם לפני שאחזור לשם לישון בעצמי. זה היה לילה. לא הייתה תחבורה ציבורית ולא היה לי מספיק כסף למונית ספיישל שתעלה מאות שקלים עד למרכז. לקום וללכת לא היה אופציה אבל גם לא ממש הרגשתי בנוח לישון באותו בניין או באותו חדר איתו… בשלב מסוים ירדתי למטה והצלחתי להירדם.

למחרת הוא ניסה שוב לתחקר אותי ואני שתקתי הרבה יותר והוא אמר שהוא לא מבין למה אני כזו חברה לא נעימה פתאום לעומת אתמול. הנחתי שהוא יודע ומיתמם אז המשכתי לשתוק חוץ ממתי שהוא העלה משהו שקשור להפקה. רציתי רק לגמור עם ההפקה הזו ולחזור הבייתה עם הכסף שמגיע לי. באותו יום הוא נתן לי יותר משימות, אז הרגשתי פחות כמו זונה תחת כותרת עוזרת הפקה, אבל התחלתי להבין שזה כנראה לפחות חצי ממה שהיה מצופה ממני. אחרי כמה שעות הוא ראה שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה לשבור דיסטנס אז הוא הפסיק להטריד אותי. העברנו את ההפקה. הרגשתי חלחלה שהבן אדם הזה בעמדה לחנך ילדים שעל פי הנראה כולם אוהבים אותו וכולם סומכים עליו ולי התחשק לספר להם ולהורים שלהם איזו חלאה מניפולטיבית הוא… ועוד קראתי כתבות שהוא השאיר על קירות הבניין בו היו החזרות ובו ישנו אתמול בהן רשום שהוא עבר בעצמו פגיעות מיניות. אני מבינה שפגיעה יכולה להוביל לבן אדם להיות אלים בעצמו, אבל שלא יתהדר בנוצות קורבן עם כתבות על הקירות על מה שהוא עבר כשהוא בעצמו מקרבן.

הערב של ההפקה עבר בחוסר נוחות אבל ללא ארועים מטרידים הפעם. למחרת, חזרנו הבייתה והוא סרב לשלם לי על העבודה. כנראה שבאמת באתי לשם על תקן זונה ולא על תקן עוזרת הפקה, ומשום שלא מילאתי את התקן, לא קיבלתי תמורה.

באחת מעבודות הניצבות שלי יצא לי לראות אותו אחרי זה בתכנית בה הייתי חלק מהקהל. פחדתי שהוא יראה אותי ויזהה אותי. למזלי זה לא קרה. היום זה כבר לא מטריד אותי, אך בזמנו זה היה מערער ולקח לי זמן מה לשים את זה מאחורי. ראיתי עכשיו את כל הסיפורים מאחורי #גםאני, נזכרתי בזה וכעת שאני משתפת את זה אני מרגישה חלחלה לגבי זה מחדש… ושמחה שלא יצא לי לחוות עוד ארועים כאלה שוב, לפחות עד עתה. יכול להיות שהיו עוד מקרים קלים יותר שלא מספיק חמורים כדי להצדיק שאזכור אותם. הרבה יותר נפוץ עבורי לחוות שלילות זהות, כלומר שפונים אלי בזכר, וזה סוג הפגיעה שמרגישה הכי רלבנטית עבורי ומעפילה על מקרי הטרדה מינית שחוויתי ולו רק מעצם התדירות הגבוהה בה זה קורה… אם כי מאז שסיימתי את השינוי הפיזי שלי, למדתי להתאפר יותר טוב ואני מגדלת את מה שנותר מהשיער שלי, שלילות זהות נהיו נדירות יחסית. אני כנראה משתפרת בלעבור באופן משכנע כאישה.

אל תרחמו עלי או משהו. אני בסדר. פשוט תדעו שהטרדות מיניות זה אולי יותר נפוץ ממה שאתם חושבים ואני אישית עברתי עד עתה את רוב ההטרדות המיניות שלי במצב בו אני נתפסת על ידי החברה כגבר, כך שזה ממש לא משהו שרק נשים עוברות.

תוספת בעריכה:
נזכרתי בעוד מקרה שפגשתי בחור שפנה אלי בפייסבוק, שהדגשתי בפניו פעמים רבות שאני לא מעוניינת בסקס כרגע, וכששאלתי אותו מה בא לו לעשות הוא אמר שהוא רוצה שאגע באיבר מין שלו. הזכרתי לו שוב שאמרתי שאני לא רוצה לעשות שום דבר מיני היום. הוא אמר שלגעת באיבר מין שלו זה לווא דווקא משהו סקסיסטי. אמרתי לו שיש לי תחושה שהוא לא מבין מה המשמעות של המילה סקסיסטי. סקסיסטי זה לא משהו מיני, אלא משהו שמהווה אפליה על רקע מין. הוא לא הסכים איתי ואמר שסקסיסטי זה מיני. הייתי אומרת שההטרדה הזו הייתה מבדרת מבחינת הבורות שלו יותר מאשר מאיימת. בשלב הזה אמרתי לו לילה טוב והלכתי הבייתה.

על אותו מטבע, מה שמגניב באוכל צמחי לא מעובד, זה שאני יכולה לאכול כל כך הרבה יותר ממנו לפני שאני שובעת, היות והקלוריות פחות מרוכזות ביחס למשקל, אז אני צריכה לאכול משקל אוכל יותר גדול כדי לשבוע… וגם כשאני מפוצצת, למשל עכשיו שאכלתי כמות גדולה אחרי ריצה, אני שבעה לפני שזה מגיע לרמה שזה כואב ואני מרגישה ממש מרוצה שאכלתי מספיק ולא מרגישה את הטירוף הזה של לרצות לאכול גם כשכואב.

אז אני משתדלת להזכיר לעצמי, שלא משנה כמה X מעובד מפתה, הוא לא באמת ישביע אותי. הוא נראה מפתה, אבל הוא לא באמת חבר שלי! הוא לא יספק אותי כמו שחלופה לא מעובדת תספק אותי. המבורגר מעדשים ואורז טובע בכל מיני רטבים מלאכותיים ומטוגן על פלטה עם שמן פשוט לא ישביע אותי כמו שסיר עדשים ואורז מלא מבושל במים יכול להשביע אותי. ההמבורגר יגרום לי לרצות עוד במקום להרגיש מרוצה מהמג'דרה. עבור שובע אמיתי, אני צריכה לאכול בבית משהו שאני מכינה בעצמי בלי שמן ובלי מלח… וכמו עם ריצה, קשה להזיז את עצמי לעשות את זה, אבל אחרי שאני עושה את זה, אני כל כך שמחה שעשיתי את זה.

ניסיתי להשתמש בעלי החסה בתור "לחם" כדי לתת מענה לדודא שהיה לי מקודם להמבורגר עדשים. הרי בסופו של דבר, יש כאן אורז מלא ועדשים, מהם מורכב ההמבורגר הטבעוני, אפילו שזה לא ארוז ודבוק כמו המבורגר ואפילו שהחסה לא שומרת דברים בתוכה טוב כמו לחם. אפילו שזה לא עבד טוב והתפזרו לי שאריות אוכל לכל עבר, עדיין היה נחמד פסיכולוגית לעבוד על עצמי כאילו אני אוכלת סנדביץ', ובגלל שזה בא ביחד עם המג'דרה והירקות, השילוב יוצא ממש טעים… ובגלל שהחסה מאוד לא דחוסה קלורית, זה הגביר פי כמה את השובע שלי מהמג'דרה לעומת מה שהיה קורה אם הייתי אוכלת אותה בלי החסה. בקיצור, זה להיט לנסות לשלב כמה שיותר ירקות נאים יחד עם התבשיל. זה נהדר! מוסיף טעם, מוסיף צבע, מוסיף ערך תזונתי ומוסיף שובע. נצחון מכל בחינה אפשרית, חוץ מזה שעושה קצת בלאגן שלא קשה במיוחד לנקות.

וכעת – מקלחת, הרחבה ולישון.

אין לי שום כוונה לרשום פה ספויילרים מפורשים, אבל היות ומדובר בסרט שחלק גדול ממה שמגניב בו זה לא לדעת מה הולך לקרות, אפילו יותר מסרטים אחרים, יתכן שתוכלו להשתמש במעט מידע שאני כן רושמת פה כדי להבין דברים שלא הייתם מבינים אחרת… אבל למיטב ידיעתי, מה שאני הולכת לרשום עכשיו לא מכיל שום ספוילרים רציניים. אבל למקרה ש… ראו הוזהרתם.

בלייד ראנר 2049 זה סרט שבזמן שצפיתי בו ביום הולדת שלי, אני לא האמנתי שאני צופה בו. כמעט כל סרטי המדע הבדיוני עתירי התקציב היום מכילים מיליון קאטים מהירים באופן שעושה סחרחורת כדי להסיח את הדעת מכך שהעלילה שלהם משעממת, צפויה ומפגרת. בתוך העולם הזה, פתאום יש סרט שמשתמש בטכנולוגיה הקיימת כדי ליצור סרט שלא רק נראה טוב, אלא גם מתעכב הרבה על היופי שלו, נותן לו משמעות רגשית ובונה עלילה שמשאירה אותי עם הרבה תהיות, שאלות ומחשבות כשהסרט נגמר. התגעגעתי לסרטים האלה שנשארים איתי אחרי הסרט להבדיל היום שבזמן שראיתי סרט אחד, הייתי צריכה להתאמץ להיזכר מה הסרט שראיתי לפני שבוע.

אז ככה בעצם בלי להיכנס כאמור לשום ספויילרים, אני ממליצה על הסרט… במיוחד עבור מי שאוהב מדע בדיוני מחשבתי פילוסופי איטי ופחות מוצא חן בעיניו שכל מה שזמין כיום בז'אנר זה אקשן מסחרר חסר עלילה… ואני אוהבת אקשן מסחרר חסר עלילה, אני רואה את הסרטים האלה הרבה אבל התגעגעתי *גם* לראות סרט איטי מחשבתי שכזה.

לצערי, האשליה התנפצה כששמעתי שהסרט נכשל מבחינת הכנסות ובדיעבד, זה היה צפוי. זה ממש לא סרט להמונים. אני מבינה איך באקלים הנוכחי סרט כזה יכול להחוות כאיטי ומשעמם מדי. לכן אני ממש מעריכה את האומץ שהיה להפקה להישאר נאמנים למוטיבים המקוריים של האיטיות והמחשבתיות של הסרט המקורי ואני מרגישה שהפעם דווקא זה היה קצת יותר קליט בלי להפוך לסרט מטומטם שמפספס את הפואנטה של המקור. זהו סרט שממשיך את העולם של בלייד ראנר ומפתח אותו בצורה יחודית משלו. זה לא remake למרות שיש סצנות נבחרות שהן שחזור של סצנות במקור, קריצות אליו שמאוד אהבתי, נגעו בי רגשית והעבירו בי צמרמורת שחזון העתיד שראיתי בסרטים כילדה פתאום מתחדש ומרגיש אמיתי וחודר את מעטפת הציניות שאז לא הייתה לי. המוזיקה הייתה נהדרת, אך השימוש בה היה מועט יותר לעומת המקור תוך כדי קריצות ברורות למוזיקה בסרט הראשון. לדעתי זה היה בטעם טוב. כל רגע כזה נגע בגלל שהיה נדיר, ובעלילה עצמה יש במקביל הרבה עיסוק במשמעות של מגע ובתהיות לגבי מה אמיתי ומה מלאכותי.

כמובן החוויה של כל אחד יכולה להיות שונה. שמעתי אנשים אומרים שהסצנות שקרצו למקור נכשלו במה שהן ניסו לעשות בחוויה שלהם.

שמעתי גם ביקורות שהסרט שוביניסטי בגלל שכל שרותי המין בעתיד של הסרט וכל ההחפצה המינית היא של נשים בלבד. זו אכן אולי חולשה של הסרט הזה, אבל כנגד זה אגיד כמה דברים… בתור התחלה, ממש לא ברור לי שהסרט מציג את המצב הזה כרצוי. כלומר, אולי זה חלק מהדיסטופיה, חלק מלשקף את זה שהאנושות לא נהייתה יותר נאורה. דבר שני, אנחנו לא רואים את כל העולם של הסרט. אולי יש גם גברים במציאות הזו שמוחפצים ונמכרים באותה מידה ואנחנו ראינו רק נשים כי במקרה הדמות הראשית היא גבר הטרוסקסואל. אני מבינה שזה נשמע שאני מצדיקה ומתרצת את הסרט, ויש מצב שאני אכן עושה את זה… ולו רק כי אני כל כך התגעגעתי לסרט בסגנון הזה ועוד ברמת הפקה כה גבוהה שלמרות ההצלחה הביקורתית שלו נפל מבחינת מכירות, ואני רוצה שהסרט הזה יצליח כדי שיעשו עוד סרטים כאלה לעיתים יותר קרובות. אז כן, היה עדיף שהיו מראים גם גברים בעמדות דומות. משהו שכדאי לקחת בחשבון עבור סרטים נוספים בסגנון, אבל לא סיבה מבחינתי לא לעשות עוד כאלה.

ויאמר גם לזכות הסרט מבחינת היצוג הנשי שלו, שיש בו גם נשים בהחלט ממש חזקות לדעתי. שוב, לא רוצה לפרט יותר מדי כדי לא להיכנס לספוילרים, אבל יש בסרט הזה נשים חזקות, לפחות בפרשנות שלי… וגם אלה שבעמדה המוחלשת והמוחפצת, זה לא סתם שם עבור ההחפצה, אלא חלק מנקודת פתיח ממנה הדמויות מתפתחות או מעלות שאלות. לכן, אני אישית לא נוטה להאמין שהיצוג הזה בהכרח תומך בהחפצה, אלא בעיני רק מציג החפצה ומשתמש בה ככלי להעלאת תהיות לגבי נושאי הסרט.

ולבסוף, אני אישית, בתור אישה טרנסית שלא ממש מאה אחוז עוברת כאישה גם אם בזכות כל השינויים שעשיתי יחסית נדיר שפונים אלי בזכר ושוללים לי את הזהות… בתור אחת שעברה ניתוחים ורואה על בשרי את המגבלות של אותם ניתוחים, מה שהם כן שינו, מה שלא יכולתי לשנות… פעמים רבות אני מתקשה שלא לשפוט את עצמי ולראות בעצמי אישה מזוייפת כי אני לא עומדת בקריטריונים שנשים "ביולוגיות" עומדות בהם. כשאני רואה סרט כזה, שמציג מציאות דיסטופית או חצי דיסטופית, בה אנשים מהנדסים את עצמם ומחליפים חלקים בעצמם או בונים אנשים מלאכותיים מן היסוד שקשה להבדיל בינם לבין בני האדם "הביולוגיים"… סרט שבו העלילה מספיק חכמה שאני יכולה להרגיש את עצמי נכנסת אל תוך העולם הזה בלי שהדמויות עושות דברים כל כך מפגרים שאני לא מצליחה להאמין לסיפור… בסרט שבו המציאות הזו לא נראית לגמרי מצוצה מהאצבע אלא אפשרית… אז זה גורם לי להרגיש שוואללה, גם אני, עם כל החלקים שלי שחלקם הונדסו, חלקם עם מגבלות שאין לאחרות, חלקם נשארו מה שהיו קודם, במציאות הזו אני לא פחות אישה מכל אישה אחרת וזה רק עניין של זמן עד שיום אחד נשים כמוני ובני אדם כמוני לא יהיו נדירות ונדירים – כולנו כנראה נשפצר את עצמנו בצורה זו או אחרת… אז החריגות שלי היא רק עניין של אופנה ופרספקטיבה זמנית… וזה עזר לי להרגיש פחות פגומה ופחות מזוייפת… וזה לא משנה אם אני באמת מזוייפת או אמיתית. הסרט הזה נתן לי דרך להסתכל על עצמי בצורה צינית ועדיין להרגיש אמיתית, בניגוד לאנשים שמנסים לעודד אותי עם אמירות ריקניות של "אבל את מהממת".

אז אני אישית, ממש נהניתי מהסרט הזה ובצורתו המיוחדת שמותאמת לאחת צינית כמוני, בלי שהוא התכוון לעשות זאת, הסרט הזה עזר לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי ואין סרט יותר מושלם עבורי שהייתי יכולה לראות ביום הולדת שלי… במיוחד שהתחלתי את היום הולדת עם תחושה דיספורית שהוא הצליח להוציא אותי ממנה… והוא גם עזר לי לא להתבייש ללבוש שוב צבעי שער משוגעים "מלאכותיים" שאני אוהבת. אפילו מצאתי את עצמי לאחרונה שעליתי לאוטובוס עם שיער צבעוני, ומישהו אקראי באוטובוס שאני לא מכירה ולא עניינו מה אני עושה עם השיער שלי שאל אם אני יודעת איזה חג זה, היה לי את האומץ להגיד לו "חג לך תז…" במקום להתבייש שאנשים לא מבינים את הסיבה למה אני לובשת את הצבעים האלה ולחשוב שאני מחבלת בעצמי שאני לובשת אותם וזו אשמתי שמציקים לי ושאני צריכה להתייחס למציקנים האלה ברצינות. אז רחוק מסרט שמשעבד, עבורי אישית לצפות בסרט הזה היה משחרר.

אז כאמור ההמלצה שלי – לכו לקולנוע לראות את הסרט הזה או כשהוא ירד מהאקרנים תקנו אותו. אני רוצה עוד סרטים כאלה. אני תומכת בו ומציעה גם לכם לתמוך בו.

אה, ולא חובה לראות את הראשון קודם, שהוא לדעתי פחות מהנה מהחדש אבל החדש יותר מהנה אחרי שרואים את הראשון. יש גם שלושה סרטים קצרים שמגשרים בין הראשון לחדש שאפשר לראות בחינם ביוטיוב. הנה שלושתם ברצף. אני בינתיים הזמנתי שתי פאות מולטי צבעוניות חדשות מותאמות אישית לי משיער אמיתי ומקווה לגלות שהן יצאו טוב כשהן יגיעו עוד חודש חודשיים. אני עדיין מתכננת רוב הזמן להסתובב עם שיער שלי וכובע, אבל אני גם ככה לא רואה את עצמי מצליחה להראות נורמטיבית ואני מתה על צבעים הזויים… וכבר לא מוכנה להתבייש ללבוש אותם לפעמים. אני לא אישה "רגילה" ולא רוצה לנסות אפילו להיות אישה "רגילה".

אידאלית לא הייתי קרחת אבל זה אחד מהדברים שמראש היה ידוע שלא ניתן לשינוי אצלי עם הטכנולוגיה הנוכחית, אבל אני חושבת שמצאתי איזון עם זה הודות לכך שהחלטתי בכל זאת לגדל את השיער שנשאר לי. לפני כן כשגילחתי כל הזמן בנסיון למנוע גירודים עם הפאות, הייתי תמיד תקועה בין הפטיש לסדן – כמה שעות אחרי שהייתי יוצאת מהבית עם פאה הגירודים היו מתחילים להיות בלתי נסבלים. הייתי חייבת לבחור בין דיספוריה מוחלטת לגרד נוראי.

כעת, אחרי יותר משנה שהפסקתי לגלח את הראש, אני מוצאת את עצמי לרוב יוצאת עם השיער שלי וכובע לכיסוי הקרחת, ובזכות הניתוחים שעברתי והאיפור שלמדתי, נישוי קול ועוד זה עובד מספיק טוב כך שלרוב פונים אלי בנקבה ואני יחסית מרוצה מאיך שאני נראית עם כובע… ואז לפעמים כשבא לי אני יוצאת עם פאה, ואחרי כמה שעות שזה מתחיל להיות מציק, במקום להישאר תקועה ככה אני נכנסת לשרותים קרובים, מורידה את הפאה, מברישה, שמה בשקית בתוך התיק, לובשת כובע ומפזרת את השיער שלי שהיה מצ'וקמק בתוך קאפ עד כמה שניתן והופס טרנספורמציה משיער משוגע מרהיב לשיער הרגיל שלי עם כובע. כך יש לי יותר שליטה ואפשרות למצוא איזון בין לתקתק מראה משוגע כמו שאני אוהבת לבין נוחות, שלא לדבר על זה שכל יום אני יכולה ללבוש צבע שונה אם בא לי ואם יש לי תקציב לעוד פאות.

אני לא רואה שום טעם לנסות להראות רגילה וללבוש פאה בצבע נורמטיבי. ניסיתי את זה והגעתי למסקנה שזה לא אפשרי עבורי להראות נורמטיבית גם אם אנסה. באופן אירוני, מאז שסיימתי את השינוי, כל פעם שניסיתי להראות נורמטיבית על ידי ללבוש פאה בצבע נורמטיבי, דווקא אז הכי הרבה פנו אלי בזכר… אז זה לא כאילו שאם רק לא הייתי בוחרת בצבעים הזויים אז היו שוללים לי את הזהות פחות… אולי דווקא הצבעים הלא נורמטיביים מסיחים את הדעת מהאלמנטים הגבריים בפנים ובקול שלי שנותרו למרות המאמצים שלי בנידון… וזה נהדר, כי אני לא רוצה שום סיבה להרגיש חייבת להראות נורמטיבית… ואני שמחה שבאמצעות השיער שגידלתי יש לי את האפשרות רוב הזמן פשוט ללבוש כובע, וכשבא לי לדפוק הופעה עם פאה משוגעת אני יכולה וכשזה מעיק אני יכולה לעבור חזרה לכובע. זה נותן לי הרבה שליטה וגמישות כל רגע למצוא את האיזון האישי שלי בין נוחות לבין נראות… חוץ מזה, מגניב אותי הרעיון של להיות סוג של trans-former, אפילו שזה בערבון מוגבל.

אני מתה על איך שפאות נראות, אבל רוב הזמן אני בבית ופשוט לא רוצה לראות קרחת במראה אז אני פשוט לובשת כובע. זה יכול להיות שימושי גם עבור ביקורי פתע. פאות מגרדות אחרי זמן מה או לוחצות או כולאות חום. כשעוד גילחתי את הראש הייתי מבקשת מאנשים להגיד לי בדיוק מתי הם יגיעו כדי לשים את הפאה כמה שיותר ברגע האחרון כדי למקסם זמן ללא גירודים שאוכל להנות בחברתם כמה שיותר ועדיין מתישהו היה מגיע הזמן הזה שאני בין פטיש הדיספוריה לסדן הגירודים. עכשיו אני פשוט לובשת לפעמים פאה לכמה שעות שנוח לי ואז אני מחליפה לכובע כשזה נהיה מעיק מדי. זה סידור כל כך הרבה יותר טוב! זה גם גורם לזמנים שאני כן לובשת פאה להרגיש כמו חגיגה מיוחדת בלי שאני תקועה איתן אחרי שמיציתי. רוב הזמן, למשל כשזה עבור גיחות קצרות לירקן, אני פשוט לובשת כובע ומתאפרת לפני שאני יוצאת.

אני משערת שמי שחשוב לה להיות בארון לגבי זה שהיא טרנסית לא יתאים לה לבוא לארוע עם שיער ארוך וכמה שעות אחר כך להיות באותו ארוע פתאום עם שיער יותר קצר בצבע שונה לחלוטין. אבל להערכתי הפנים שלי לא מאפשרות לי להסתיר את זה שאני טרנסית אז למה לא להנות לפחות מלא להיות בארון? כששואלים אותי איך צבעתי את השיער אני כבר עונה בלי לגמגם שזו פאה. כן, אני קרחת. אז מה? כל עוד לא מאלצים אותי לחשוף את הקרחת, כל עוד לא חוטפים לי את הכובע או את הפאה מהראש (הסיוט הכי גדול שלי), כל עוד אני מוצאת את האיזון הזה בין נוחות לבין נראות אז תכל'ס מה אכפת לי להגיד לאנשים שאני קרחת?

יש כמה סיטואציות שאני לא יודעת כמה הפתרונות הנוכחיים עובדים עבורן. אבל הסיטואציות האלה בגדול לא רלבנטיות אלי. תפקיד משחק? נמצא דרך להסתדר עם פאה או כובע. ים? לא מתה על ים. מזמוזים/סקס/זוגיות? אני א-מינית ואם זה ישתנה הפרטנר/ית האפשרית פשוט תצטרך להתחשב ולא לעבור גבולות שלי. אני לא עומדת בקריטריונים של נראות נשית רגילה אך החיים שלי והציפיות שלי בהתאם לא רגילים כך שזה די מסתדר. מה בא בעקבות מה, החיים הבלתי רגילים קודם או להיפך לא רלבנטי. הסתגלתי למצב.

אני רגילה להיות לבד הרבה. אני רגילה להעסיק את עצמי. אני רגילה לא להצטרך הרבה מגע פיזי – משהו שלפני המעבר היה הפוך לחלוטין – אך פתוחה לאפשרות שאולי זה ישתנה ובודקת לפעמים את הגבולות שלי. בסך הכל, מצאתי דרך להנות מהגוף שלי והחיים שלי, עם כל המגבלות וחופשים, חסרונות ויתרונות שיש בהם וחלק מזה, זה שאני לא מצפה שיהיו בחיים שלי מה שרוב האנשים האחרים מצפים שיהיו בחייהם – חתונה, ילדים, מגורים משותפים, מונוגמיה, מיניות… לגור לבד גם מאפשר לי את החופש לשלוט בסביבה שלי ולא להכניס אל תוך הדירה שלי מזון שאינו טבעוני או מזון מעובד אבל גם לחרוג מהכלל ולאכול מעובד בחוץ לפעמים ובזכות ההפרדה הזו בין מעובד בחוץ ובריא בבית לשמור את זה באמת "בדרגת הלפעמים".

כשאני מבינה שאני לא באמת חייבת זוגיות עבור האושר שלי, זה כבר לא מהווה מטרה בחיי ואני חופשיה למצוא את האושר בעיסוקים שאני אוהבת – וורלד אוף וורקראפט, נגינה, שירה, ריצה, משחק, תזונה, סרטים וסדרות מדע בדיוני ופנטזיה… אם תבוא זוגיות, היא תצטרך להסתדר עם ה"טבעונאציות" הנוקשה שלי, ואם לא, גם לא נורא… לא יודעת כמה אני יכולה בכלל להיות בזוגיות וכמה היא באמת טובה לי. אני לא באה בהנחה מראש כמו אנשים אחרים שזוגיות זה דבר טוב בכלל אבל גם לא שוללת אותה כרעה. לפעמים היא מתאימה. לפעמים לא.

אבל בהחלט כדאי שמתישהו אזיז את התחת בחיים האלה להקליט שירים שלי. אני עובדת פה ושם על תיפוף ועדיין שוברת את הראש איך אני יכולה להגיע להפקה קולית שמצד אחד נשמעת נשית ולא מאומצת מדי אבל מצד שני רוקיסטית ובועטת כשצריך. אני חושבת שאם יום אחד כשאהיה על עריסת המוות שלי, אני לא אהיה מרוצה מעצמי אם לא אעשה את זה. אולי השנה זה יקרה. אולי לא. נחיה ונראה.

מה שכן, הנראות הנשית שלי שעוד הייתה בהוויה עד עכשיו כבר לא מהווה תרוץ לכך היום שלא אצלם את עצמי מנגנת ושרה מתוך חשש שארגיש רע עם התוצאה וארצה למחוק אותה רק בגלל שהנראות שלי לא מספיק נשית. אם כבר אני עכשיו מתעכבת כי אני עדיין לא מתופפת מספיק טוב ואני לא מרוצה מהקול שלי. התהליך ההוא נגמר. מה שיצא זה מה שיש. עכשיו אני צריכה למצוא אתגרים חדשים. זה לא שהגעתי לתוצאה המושלמת מבחינתי, אבל זה הכי טוב שאוכל להגיע אליו. אני לא רואה עוד מה אני יכולה לשפר מבחינת דרגת נשיות הנראות שלי עם המגבלות שיש לי ועם הטכנולוגיות הקיימות. חוץ מכמובן, לקנות עוד פאות בעוד צבעים כשיש לי קצת כסף ספייר! וכמובן להשתפר ביכולות האיפור שלי.

כרגע אני מתכננת לקנות פאה מולטי צבעונית, דומה לנוכחית, רק במקום שתהיה בעיקר כחולה, הפעם היא תהיה בעיקר ורודה. אני מקווה שהיא תצא טוב ושתראה טוב עלי. אף פעם אי אפשר לדעת עם ההזמנות האלה שאני עושה מחו"ל. זה יוצא ממש זול ביחס לכך שמדובר בפאות משיער אמיתי, אבל הרבה פעמים מסתבר שזה פשוט לא עובד עלי ספציפית מסיבה זו או אחרת. עדיין, המחיר מספיק זול שזה שווה לפספס חלק מהזמן, כי במחיר שאני קונה בחו"ל 5 פאות, זה המחיר ההתחלתי של פאה אחת באיכות מקבילה בארץ.

אז אני בת 38. באיזה אופן כן יש משמעות לגיל הזה? כשאני חושבת על זה שלפני חצי שנה עברתי ניתוח תחתון. לפני שנה עברתי ניתוח אף. לפני שנה וחצי ניתוח מצח. לפני כמעט 4 שנים התחלתי את תהליך שינוי המין שלי עם הורמונים… או כשאני נתקלת באנשים שלפני 5, 10, 20 שנה היו חלק מהותי בחיי ועכשיו כבר לא או במידה מסוימת כן… לחשוב על משהו שהיה לפני 20 שנה זה בכלל הזוי, כי זה כמעט חצי מכמה זמן שאני חיה. זה שני דורות… זה די מגניב שהספקתי לחוות כל כך הרבה (ובתקווה אמשיך לחוות עוד הרבה) ועדיין להראות צעירה ביחס לגילי… ובמקום להרגיש שאני מזדקנת, אני מרגישה שאני הולכת ונהיית יותר צעירה. הנה עכשיו, זה הזמן שלי לחוות את ה"נערות" כנערה שמעולם לא הייתה לי.

אבל מבחינות רבות זו לא באמת נערות שיוצא לנערות לחוות. אין לי את המאוויים, הרצונות והשאיפות שיש לרוב הנערות ועם כל הכבוד אני באמת לא נראית צעירה מספיק כדי לעבור כנערה… ועדיין לחוויות האלה שיש לי עכשיו, יש להן יחוד וערך משל עצמן.

אני לעיתים קרובות בפינג פונג ריגשי, בין הרצון שלי לחגוג את הנשיות שלי לבין ציניות לגביה, בין רצון להתבטא לבין רצון להסתגר, בין רצון לקום ולרוץ לבין רצון לרבוץ במיטה, בין רצון לאכול בריא לבין רצון לוותר על הכל ולהתחרע על ג'אנק פוד. אבל גם כשאני צינית לגבי הנשיות שלי, אין דבר כזה לצאת מהבית בלי איפור וכיסוי ראש. גם כשאני רובצת במיטה, אני משחקת, רואה סרטים וסדרות. גם כשאני מתחרעת על ג'אנק פוד, הוא תמיד לפחות טבעוני… וגם כשאני רוצה להסתגר, מתישהו אני רוצה שוב לצאת. החיים רצופים נפילות. העיקר שקמים ומנסים שוב ושוב ושוב, עד שיום אחד מתים. עד אז, אני אמשיך לנסות.

אז הנה לכבוד עוד שנה בה אנסה להגשים את חלומותי להיות אישה טרנסית יוצרת בגוף ומוח בריאים פיזית, גם אם אני נחשבת לא בריאה בנפשי, עם השגעונות והטירופים והטבעונאציות שלי. לחיים! *מרימה כוס מים*

פעמים רבות כשאני מספרת לאנשים על התזונה שלי, הם אומרים לי שהם בחיים לא היו יכולים לאכול ככה, שזה נראה להם קשה מדי. אבל אני בעצמי לא תמיד אכלתי ככה ואני בעצמי חורגת ממנה לפעמים. רציתי לשתף את המקום התזונתי ממנו התחלתי, בתקווה שאם אראה כמה רחוקה הייתי מלאכול בריא ועד כמה השינוי של ההרגלים שלי היה קיצוני, שיהיה ברור שכל אחת ואחד יכולה לשנות הרגלים מקצה לקצה.

אף פעם לא הייתי שמנה או אפילו מלאה. תמיד הייתי רזה. אצלי תנודות המשקל הן בין רזה עם בטן שטוחה כשאני קמה משינה ומלאה לפני השינה כשאני אוכלת בריא לבין רזה עם בטן "הריונית" כל היום כשאני אוכלת מעובד, אבל הפנים שלי ויתר הגוף תמיד היו רזים. בערך שנתיים אחרי שעברתי לטבעונות התחלתי בטיפול הורמונלי עבור שינוי המין שלי מזכר לנקבה אשר הגביר את הנטייה של הבטן שלי להתנפח וזה הציק לי. בנוסף לכך, ראיתי דמנציה מתרחשת במשפחה ורציתי לברר מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את זה.

אבל לפני זה, בוא נחזור אחורנית ואגולל מאיזה כיוון באתי. פעם שנאתי ירקות ובקושי סבלתי לאכול פירות. כשניסיתי לאכול עגבניות הקאתי. הייתי מכינה בבית פסטה בולונז, היה אפילו כינוי עבורה על בסיס השם הקודם שלי… או שהייתי אוכלת פיתה עם פסטרמה ומיונז וגבינה צהובה (שגם זכתה לכינוי על בסיס השם הקודם שלי), או פיתה עם חביתה, או שניצל וצ'יפס או שניצל ואורז לבן. הדבר הכי בריא שהיה נכנס לפה שלי זה לחם עם חמאת בוטנים וריבה. לפעמים הייתי אוכלת בחוץ המבורגר וצ'יפס או פיצה.

מתישהו השתכנעתי שטבעונות זו הדרך הנכונה מוסרית ואקולוגית, אך לא ראיתי את עצמי חיה בלי השניצלים של אמא. התחלתי להתנסות בלאכול סלט שניצל במקום שניצל עם צ'יפס. חתכתי ירקות, הטבעתי אותם במיונז, חתכתי שניצל לקוביות ושמתי מספיק שניצל כדי שבכל ביס יהיה חתיכת שניצל. זה היה הצעד הראשון שהרגיל אותי לסבול את הטעם של ירקות.

מתישהו החלטתי להיות צמחונית כשלב מעבר לפני טבעונות. הקצבתי לעצמי 6 חודשים להיות צמחונית. כשאכלתי בשר, שניצל וצ'יפס היה ברירת המחדל למה שהכי אהבתי לאכול. כמעט ואף פעם לא אכלתי מוצרי חלב אלא אם כן זה בא בצ'יזבורגר או בסנדביץ' עם פסטרמה או בפיצה. עכשיו שבשר כבר לא היה חלק מהתפריט שלי, פתאום פיתחתי אהבה חזקה למוצרי חלב. הייתי מתה לחזור הבייתה לסנדביץ' עם קוטג' וחביתה. אכלתי פיצות בפאב בו עשיתי סאונד.

ואז, אחרי חצי שנה, כמו שהחלטתי מראש, עברתי לטבעונות. בהתחלה זה היה רק מטעמי מוסר ואקולוגיה. נהניתי ממגוון אפשרויות של תחליפי בשר טבעונים עבור נקניקיות, שניצל, המבורגרים ושווארמה שהיו זמינות בקלות הודות למעבר שלי מחיפה לאזור המרכז. זה לקח ממש מעט זמן עבור בלוטות הטעם שלי להסתגל לזה ולהנות מזה לא פחות מהגרסאות הלא טבעוניות. מאחת שאכלה כל הזמן במקדונלדס הפכתי לאחת שאכלה כל הזמן בשווארמה הטבעונית. אז קראו לה השווארמה הצמחונית. הייתה תקופה שאפילו עבדתי שם. הלכתי הרבה גם לבודהה בורגר ביהודה הלוי שהיום כבר לא קיים, לימי הבופה שלהם בסופשבוע וניסיתי למלא את הצלחת עד אפס מקום בשלל תחליפי בשר מטוגנים וצ'יפס. מאוד אהבתי את מנת הפסטה רוזה שלהם.

בבית, בשלב הטבעוני המעובד שלי, הייתי מכינה לעצמי סנדביצ'ים של פיתות מקמח מלא עם חסה, מלפפון ושווארמה טבעונית מסייטן. (חלבון חיטה, שמעבדים לחם ומשאירים רק את החלק החלבוני בו) שתיתי הרבה קוקה קולה. התזונה שלי אמנם הייתה טבעונית, אבל ממש לא הייתה בריאה וכשהתחלתי טיפול הורמונלי וצירפתי לזה אסטרוגן וחוסם טסטוסטרון, הבטן שלי כאמור התנפחה יותר וזה הציק לי להיות עם בטן כה חסרת פרופורציה ביחס ליתר הגוף שלי שנשאר רזה. אכלתי מזון מטוגן מסוג כלשהו כל יום, בין אם זה היה המבורגר טבעוני, נקניקיה טבעונית או שווארמה טבעונית וצ'יפס או פיצה טבעונית. בימים שבהם נגמר לי כסף מרוב אוכל שקניתי במסעדות, התקיימתי כמה ימים על לחם וקולה עד שנכנס שוב כסף. סוג של צום מיצים רעילים?

אגב, בימינו שכבר נדיר שאני אוכלת במסעדות ואני מבשלת כל יום, במקום לגמור את הכסף שלי כל חודש על אוכל, כל חודש שאני לא אוכלת במסעדות אני חוסכת כסף כך שהתזונה הזו טובה גם עבור הכיס שלי. "אז תאכלי במסעדות באופן מתון" אתם אומרים? אז זהו, שכל פעם שאני אוכלת משהו מעובד, זה מחדש לי את ההתמכרות ואני לא מצליחה להפסיק לאכול במסעדות עד שהיתרה בבנק אפס. הרבה יותר קל לי רוב הזמן לשמור על ההרגל הבריא מאשר לנסות להיות מתונה.

כדי לסבר את העין לגבי ההבדל בין גודל הבטן שלי על אוכל טבעוני מעובד לבין גודל הבטן שלי על אוכל טבעוני לא מעובד, הנה תמונה שלי למחרת קמה משינה אחרי התהוללות של כל ימים על ג'אנק פוד. אני רק רוצה לציין שהתמונה הזו היא לפני ניתוחים שעברתי, כך שהפנים שלי אז נראו הרבה יותר גבריות.

13 במרץ 2015

בעוד היום, אני נראית כך כשאני קמה משינה…

25 בספטמבר 2017

היות והבטן שלי הציקה ופחדתי לגמור יום אחד עם דמנציה או התקף לב, ביררתי באינטרנט איזה אופציות יש לתזונה בריאה ומרזה טבעונית. הכיוונים שביררתי העידו לי שלאכול דברים צמחיים בצורתם השלמה והלא מעובדת יותר בריא וגם על הדרך מרזה מאשר לאכול מזון מעובד. הסתבר שחלק ניכר ממקרי הדמנציה הם וסקולריים, כלומר כתוצאה מפגיעה בתפקוד כלי הדם, בדומה לגורמים להתקף לב. מה פוגע בתפקוד כלי דם? בשר, חלב, דגים, שמן מזוקק, מלח מזוקק, סוכר מזוקק ואוכל מעובד. מה עוזר לתפקוד כלי הדם? פירות טריים, ירקות טריים, קטניות שלמות, דגנים שלמים, פטריות, זרעים, אגוזים ושקדים. אם זה צמח שראוי למאכל אדם בשלמותו, זה מסייע לבריאות ולגזרה. אם זה לא צמחי או מעובד, זה פוגע בבריאות ובגזרה.

משהו שמאוד עזר לי למצוא את הדרך להתקיים על תזונה פחות מעובדת, זה ששותף לדירה הכין מג'דרה וכשטעמתי את זה, לא יכולתי להפסיק לרצות לאכול עוד ועוד. שאלתי אותו באיזה תבלינים הוא השתמש – כורכום, כמון, קצת פלפל שחור וקצת פפריקה מתוקה. עבדתי על להכין מג'דרה משלי, הוספתי לה פטריות, בישלתי אותה עם אותם התבלינים בהם הוא השתמש אבל בלי שמן ובלי מלח, כדי לשמור את המג'דרה נקייה מרכיבים מעובדים משמינים וסותמי עורקים. מצאתי את עצמי מצליחה להתקיים בכיף מסיר אחד גדול של מג'דרה פעם ביום, וביתר היום נשנשתי המון סלטי פירות וירקות. הפירות והירקות היו חימום למנה העיקרית, שבדרך כלל סתמה אותי ולקינוח אכלתי עוד סלט פירות כדי "לוודא הריגה". וזה בגדול איך שאני אוכלת היום בשגרה.

אגב פטריות, הייתה לי פוביה מטורפת מפטריות. זה לא נתפס אצלי כאוכל ונראה לי כמו משהו מכוכב לכת זר, אבל רציתי שיהיה לי מרקם רך בשרי באוכל שלי שהתגעגתי אליו מתחליפי הבשר (בשלב הזה כבר הייתי רגילה לתחליפים ולא התגעגתי ממש לבשר) אז ידעתי שאין ממש אופציה אחרת אלא לנסות להתרגל לפטריות בכל זאת. הסתבר לי, כשעשיתי את ההחלפה והתרגלתי לזה, שפטריות ממש טעימות… ועדיין, בגלל הפוביה שלי, היו כמה שבועות שהיו לי סיוטים בהם אני עשויה מפטריות ואני חותכת חלקים מעצמי ואוכלת את עצמי. היום אני אוכלת פטריות כל יום בשלווה ובכיף, אבל כדאי לקחת בחשבון עד כמה הייתי שלילית פעם לגבי פטריות כדי להבין שזה היה שינוי משמעותי עבורי.

התחלתי לנסות לאכול ככה בערך לפני 3 שנים, כמה חודשים אחרי תחילת שינוי המין שלי שכבר לא הייתי מוכנה לקבל את הבטן המתנפחת שלי ופחדתי לגמור יום אחד דמנטית. כמו קודם, זה לא קרה בבת אחת. עדיין הייתי רגילה לאוכל מטוגן, והיה לי קשה לחיות בלעדיו כשהזכרון שלו כל כך טרי. אבל מצד שני, התחלתי לראות שהתזונה הזו עובדת ממש כמו מתג… כשאכלתי כמה שבא לי מאוכל טבעוני לא מעובד הבטן הלכה והתכווצה ולראשונה בחיי מאז שאני זוכרת לא היה לי שלשול. חשבתי שפשוט ככה אני, בן אדם משלשל. פתאום גיליתי שיש אוכל מסוים שאם אני אוכלת אותו ואוכל מסוים שאני לא אוכלת אותו, הבטן עובדת סבבה. בצד השני של המתג, כשחזרתי לאכול מטוגן כמו קודם, הבטן התנפחה. תהיתי מה הגבול שלי, כמה הבטן שלי יכולה להתחטב. ראיתי גם שכל פעם שאכלתי מעובד, שזה הקשה עלי לחזור לאכול בריא. לאכול מעובד רק הגביר את התאבון לאוכל מעובד. במקום שהאוכל המעובד ישביע אותי, הרגשתי שהוא מרעיב אותי, גם כשאני מפוצצת, לנסות לדחוף עוד ועוד ועוד למרות שכואב. לא הצלחתי לשמור את זה כמשהו שאני אוכלת באופן מתון. אז התחלתי לקבוע לעצמי מטרות לשמור על רצפים הולכים וגדלים של להימנע ממזון מעובד – שבוע, אחר כך שבועיים, אחר כך חודש, אחר כך חודשיים… כל פעם שהצלחתי להגיע לרצף יותר ארוך כך הרגיש יותר גרוע כששברתי את הרצף. הגוף התרגל לטוב ואיבד את החסינות שלו לג'אנק פוד. הרגשתי פיזית ממש רע כשהייתי חורגת מהתזונה הבריאה, אבל האוכל היה כה ממכר שלא יכולתי להפסיק עד שממש כאב לי. כל פעם שחרגתי אני ריעננתי את ההתמכרות, אז הייתי צריכה להגיע למצב שאני ממש סובלת כדי לחזור לאכול בריא.

וכך הייתי בפינג פונג בשנים האלה, ולאט לאט, עם הזמן, הפינג פונגים הולכים ופוחתים והחריגות נהיות פחות ופחות דרמטיות ופחות ופחות תכופות. אני עדיין לא מאה אחוז נטולת אוכל מעובד, עדיין יש לי חריגות, אבל אני כל הזמן משתפרת בהתאקלמות שלי למזון לא מעובד.

זה לא משהו שקרה סתם ככה. הייתי צריכה להשתמש באסטרטגיות מסוימות כדי לגרום לזה לקרות. קודם כל, סביבה סביבה סביבה. הייתי צריכה לשלוט בסביבה שלי כמיטב יכולתי. לא קניתי שום דבר מעובד עבור הבית. אם רציתי לאכול מעובד הייתי חייבת ללכת למסעדה או להזמין משלוח הבייתה ויש גבול כמה תקציב יש לי לזה. אני מבשלת כל יום ודואגת להיות שבעה מאוד כל יום, כדי שלא אחשוב על אוכל ואתפתה לאכול משהו לא בריא. זו לא דיאטת כסאח. דיאטות כסאח לא עובדות כי ברגע שאני חוזרת לאכול כמו שאכלתי קודם, הבטן הנפוחה, חוסר העיכול ולמען האמת יש מצב שגם דכאונות חוזרים. כשהתחלתי בטיפול הורמונלי ועדיין אכלתי מעובד, הייתי בוכה שעות כמה פעמים בשבוע. כשאכלתי בריא עדיין היו הרבה זמנים שהייתי מתוסכלת, אבל זה לא הגיע לרמה שהרגשתי צורך לבכות כל כך הרבה ושהרגשתי אובדנית. למדתי מאז גם כל מיני רעיונות פסיכולוגיים שעזרו לי לשמור על הנפש שלי והמעבר שעשיתי, שלפני חצי שנה סיימתי, גם עזר המון לשיפור התחושה שלי עם עצמי. אך השינוי שנראה לי היה הכי קריטי למען השלווה הנפשית שלי, הוא לדעתי השינוי התזונתי, שכנראה איכשהו השפיע על הביוכימיה של המוח שלי.

אז באופן אירוני, למרות שחשבתי שלא תהיה לי הנאה בחיים כי אין לי יותר אוכל מעובד טעים בחיים, אני דווקא מרגישה היום הרבה הרבה יותר טוב נפשית מקודם, הרבה יותר יציבה רגשית. במקום להיות תלויה באוכל מעובד כדי לקבל זריקת דופמין שנשארת רק לזמן שאני אוכלת אותו אבל אז אני מוטרפת בכל יתר הזמן, היום אני מרגישה הרבה יותר שלווה בשיגרת היום יום מקודם ואני התרגלתי לאוכל לא מעובד ואני מאוד נהנית ממנו. אוכל כבר לא עושה לי "וואו, זה כל כך אדיר!" כמו קודם, אבל הוא עדיין מאוד טעים וזה שווה את השלווה הנפשית בשגרה שיש לי עכשיו ביחס לטירוף המתמיד שהרגשתי קודם. כלומר, בסך הכל אני מרגישה שאני נהנית מהחיים יותר. אני מרגישה שאוכל כבר לא שולט בי. אני פשוט אוכלת כל יום, זה טעים ואני ממשיכה עם היום שלי.

ראוי לציין שבמקביל לשינוי התזונתי גם התחלתי בריצות, ולצאת לריצה ארוכה זו דרך נהדרת לגרום לי להרגיש "וואו" כמו שהיה לי עם אוכל מעובד גם עם אוכל שהוא לא מעובד והרגשתי שפעילות גופנית עזרה לתרום עוד למען היציבות הנפשית שלי. אבל גם מבחינת הגזרה, העיכול והנפש – ספורט לא היה יכול לפצות על תזונה לקויה. כל פעם שחרגתי מהתזונה הבריאה, שילמתי מחיר בכל התחומים הנ"ל. היו שבועות שרצתי כמות מטורפת של 60-80 קילומטרים ועדיין התנפחתי באותם שבועות כי אכלתי במסעדות מזון מעובד. לעומת זאת, היו שבועות וחודשים שלא הייתי רצה בכלל והגזרה והמשקל נותרו בעיניהם כל עוד דבקתי בתזונה. הרגשתי פחות יציבה נפשית בלי הספורט, אבל עדיין כל עוד דבקתי בתזונה זה לא התקרב לחוסר היציבות הרגשית שהייתה לי כשהתחלתי הורמונים ועדיין אכלתי בעיקר ג'אנק פוד.

אז כמה שספורט זה נהדר ואני בעד חשוב לי להדגיש שהתזונה היא זו שצריכה להיות בעדיפות העליונה ואם צריך לבחור בין לחפף תזונה או לחפף ספורט עדיף לחפף בספורט.

כאמור, זו דרך חיים, לא דיאטת כסאח… ברגע שאני מפסיקה לחיות ככה המשקל, הגזרה, העיכול והנפש מתקלקלים אצלי. אבל לאט לאט, מפינג פונג לפינג פונג, החלק של המוח שמכור לג'אנק פוד נחלש אצלי ואני יותר ויותר אוהבת את השלווה הזו שיש לי עכשיו ורוצה לשמור עליה ולאבד אותה עבור תענוג רגעי של מזון מעובד הולך ונהיה פרוספקט פחות ופחות אטרקטיבי. המסע שעברתי כדי להגיע עד הלום היה לא קצר ובתרבות שלנו בה מזון מעובד נמצא סביבנו בכל פינה, אני בספק שאי פעם אגיע למצב שאני מאה אחוז נמנעת ממנו אבל אני כל הזמן מתקרבת למאה אחוז הזה יותר ויותר, כי השלווה הזו יותר מדי טובה כדי לוותר עליה והיום אני מוצאת את ההנאה שלי בדברים אחרים – וורלד אוף וורקראפט, לכתוב בבלוג, לפגוש חברים, לנגן, לרוץ. זה לא שלא עשיתי דברים אחרים חוץ מאוכל עבור ההנאה שלי גם קודם, אבל קודם אני מרגישה שאוכל היה הדבר הכי טוב בחיים שלי וכל היתר היה פילרים (fillers) עד לארוחה הבאה, מבחינה נפשית, והיום אני מרגישה שלהיפך, אוכל זה נחמד וכיף, אבל יותר נחמד זה לגמור איתו ולהמשיך הלאה לדברים אחרים בחיים.

אז לא, אני אף פעם לא הייתי שמנה. תמיד הייתי רזה. פשוט לפעמים הייתי רזה עם בטן ממש גדולה. עכשיו אני רזה עם בטן שטוחה כשאני קמה משינה ובטן בינונית לפני השינה… וכל פעם שאני חורגת מהתזונה הבריאה, היא מתנפחת המון עד שאני חוזרת לאכול בריא ואז אחרי כמה שבועות שאני חוזרת לתזונה הבריאה הנפח יורד. כאמור, כמו מתג הפעלה. מזון בריא? בטן נהיית שטוחה כשאני קמה. מזון מעובד? בטן מתנפחת. אני לא מהמקרים הדרמטיים האלה של מישהי שהייתה אוביסית ועכשיו היא יכולה להיות דוגמנית. גם היום, רוב הזמן אני לא מסתובבת עם בטן שטוחה כי רוב הזמן הבטן שלי לא ריקה, וכשהיא לא ריקה היא לא שטוחה. הפואנטה שלי היא, שזה היה חשוב לי מספיק שעשיתי שינוי מקצה לקצה בהרגלי האכילה שלי… וכשראיתי כמה זה טוב עבור הנפש שלי, עבור העיכול שלי וכן, עבור הגזרה שלי, זה נהיה עוד יותר חשוב לי ואני ממש לא ששה בימינו לחרוג מהתזונה הזו שעוזרת לי להרגיש הרבה, הרבה יותר טוב מאי פעם – פיזית ונפשית.

אל תפלו בפח של דיאטות כסאח למיניהן. אל תפלו בפח שהאופציות שלכם ושלכן זה לוותר על הנפש, הבריאות והגזרה ולאכול איזה זבל שבא לכן ולכם או לעשות דיאטת כסאח. יש עוד אופציה: שינוי אמיתי… ושינוי אמיתי זה שינוי שאפשר לשמור עליו כל החיים, וזה לא דרך הרעבה זמנית וטירוף אידיוטי של לנסות להתנגד לתחושת הרעב הטבעית שלנו לכמה שבועות או חודשים כדי להיכנס לשמלה או בגד ים או גי'נס צמוד עבור ארוע מיוחד ואז לחזור לשיגרה הקודמת ועוד לצפות שהתוצאה תישמר. זה לאכול בריא שפע מזונות צמחיים לא מעובדים עד שובע מלא ולתת לגיזרה לנבוע מכך באופן טבעי, וזה מתחיל מהחלטה לשמור על הסביבה שלנו נטולת מזון מעובד בנוסף לנטולת מזון מן החי… מבטיחה לכם שגם אני, עם כל התהליך שעברתי, אם היום הייתי מאפשרת כל יום לעוגה להיות בבית ביחד עם הפירות במקום שיהיו בבית רק פירות, שהייתי אוכלת כל יום עוגה במקום פירות. אני מכירה במגבלות כוח הרצון ומגבלות המוח האנושי שלי ועובדת ביחד איתו, לא נגדו… כדי למצוא דרך בה אוכל לחיות עם אוכל בריא בלי להטריף את עצמי ולהיות בשלווה עם אוכל כדי שאהיה פנויה לחיות ולעשות דברים אחרים שמעניינים אותי…

כגון לכתוב בלוג פוסט על אוכל. 🙂

לסיכום: היום אני כבר לא מקיאה עגבניות, אלא אוכלת אותן כל יום. היום כבר אין לי סיוטים מפטריות – אני אוכלת אותן כל יום. היו אני כבר לא במצב שאני לא רואה איך אני חיה בלי שניצל. אני חיה בלעדיו כבר שנים רבות. היום אני כבר לא גומרת ליטרים של קולה בשבוע. אני אוכלת במקום זה פירות. השינוי לא התרחש אצלי בבת אחת, אלא בשלבים לאורך שנים עם חריגות עד היום אך הולכות ופוחתות. אם אני יכולה לעשות את זה, סיכוי לא רע שגם אתם יכולים.

בהמשך אארגן משהו כדי להראות איך יום טיפוסי שלי הולך מבחינת האוכל שאני אוכלת.

אני מרגישה טוב, נפשית. זה מוזר לי. אני לא רגילה להרגיש טוב נפשית. יש לי המון ציניות לגבי העולם ואני תמיד מנסה לשכנע את עצמי להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב ובסוף מתאכזבת בכל זאת כי אני לא מאמינה שאני באמת יכולה לחיות בלי הדברים שאני מצפה מעצמי לא לצפות. אבל לאחרונה, אני אשכרא מרגישה טוב נפשית ולא ברור לי למה.

כל יום שאני קמה, אני מרגישה שיש לי מלא דברים לעשות ולהספיק. בתור התחלה, יש משימות בוורלד אוף וורקראפט, לנשנש פירות וירקות, לבשל את הסיר היומי ולאכול אותו ולעשות הרחבות. אחרי שעשיתי את כל אלה, יש גם לצאת לריצות, לכתוב בבלוג, אפשרות לצלם וידאו בלוג, אפשרות להתאמן על שירה, תופים, גיטרה או בס ואני הולכת לנסות לחזור לאנסמבל הגאה עכשיו. הייתה לי גישה לדברים האלה קודם בלי שהרגשתי שזה מביא לי אושר שיש לי גישה אליהם וכל המשימות היום יומיות האלה שנהיו כל החיים שלי אחרי הניתוח דיכאו אותי, גרמו לי להרגיש מוגבלת. אז מה קרה שעכשיו הם מביאים לי תחושה שיש לי עבור מה לחיות?

כשיצאתי מהניתוח האחרון ועדיין היו פניות לפעמים בלשון זכר, זה ממש שבר אותי ועשה חשק להסתגר בבית. איזה עולם אכזר זה שאחרי כל מה שעשיתי, אחרי כל הניתוחים, אחרי כאבי התופת בהתאוששות, אחרי הקול הנשי שלמדתי והאיפור שלמדתי עדיין לא רואים שאני אישה? איזה יצור פתטי ליצן אני שזה מצבי! מה השתנה מאז שעכשיו אני מרגישה בסדר עם עצמי? בתור התחלה, אני באמת הסתגרתי ואני חושבת שהבידוד הזה עזר לי לקבל הפסקה משלילות זהות. אבל נראה לי שיש פה עוד משהו. הדברים שאנשים אחרים אומרים לא כל כך פוגעים בי אם הקהל הפנימי שלי מרוצה. אני לא מדברת פה על סיסמא נדושה של "תאמיני בעצמך" או "אל תקשיבי לביקורת של אחרים". אני מדברת פה על זה שיש קריטריונים מסוימים שאני צריכה לעמוד בהם כדי שהקהל הפנימי שלי יהיה מרוצה, ואם אני עומדת ברובם, אותו הגיבוי שאקבל מאותו קהל פנימי יגרום לכך שלא אהיה כל כך פגיעה לביקורת של אחרים או לשלילות זהות של אחרים. זו לא סיסמא קלישאתית, אלא דברים שאני צריכה לעשות כדי להרגיש טוב עם עצמי, וכשאני לא עושה אותם אני ארגיש רע עם עצמי עד שאעשה אותם.

צילמתי וידאו בלוג שלי לראשונה מזה זמן מה, ולראשונה לא התחשק לי למחוק אותו. אהבתי את מה שראיתי – הפנים שלי עם איפור וכובע ואחרי כל השינויים שעשיתי, העבודה שעשיתי שצילמתי וערכתי את הקליפ, הרעיון שהוא מעביר שקרוב לליבי – טבעונות… שהצלחתי לבנות קליפ בו אני מסתכלת למצלמה, נראית ונשמעת יחסית נשית ומעבירה רעיון שאני מאמינה בו ומבטאת את עצמי… הכל ביחד גרם לי להרגיש מרוצה ממה שיצא ולראשונה לא לרצות למחוק את זה… ועד עתה תמיד רציתי למחוק, בין אם כי הרגשתי שהתוכן שלי לא מספיק שווה או שאני נראית ונשמעת גברית מדי כדי להרגיש בנוח עם זה שיראו אותי ככה.

זה שהצטלמתי עם כובע במקום פאה עזר לי גם להרגיש שאני מגיעה לזה ללא שימוש ב"תותבים" עד כמה שניתן, דבר שעזר להתגבר על מעטפת הציניות שלי לגבי העולם ולגבי עצמי.

שבוע הבא אני הולכת לחזור לאנסמבל הגאה. אני מקווה שהחשיפה המוגברת לאנשים לא תגרום לי להרגיש רצון להסתגר שוב כמו שקרה קודם. זה יהיה תמים מצידי לחשוב שזהו, "מצאתי את האושר". אושר זה דבר שבונים מיום ליום. הסיבה שאני מרגישה טוב עכשיו היא כי עשיתי משהו שגורם לי להרגיש טוב לגבי עצמי. אני צריכה להמשיך לעשות דברים כאלה כדי להמשיך להרגיש טוב ובדרך יהיו מכשולים ואני לא תמיד ארגיש טוב. ככה זה החיים עם עליות וירידות, אבל לפחות עכשיו אני רואה אופציה לעלייה. אני חושבת שזה גם עוזר שעשיתי באמת את השינוי כולל הכל, שעוזר לי עבור עצמי לדעת שאין לי עוד משהו לעשות בנידון – עכשיו אני צריכה למצוא את האושר "בחיים עצמם" ואני אוהבת את כל השינויים שעשיתי ושמחה שיצאתי מהשינוי הזה בשלום. רבאק, עברה שנה מאז הניתוח אף ואני עדיין מתלהבת מהאף שעשו לי.

אין לי שיער או גזרה מהממת, אז זה לא שאני נראית פצצה, אבל עם איפור וכובע אני נראית בסדר ויחסית נשית. אין לי רצון בחתונה או ילדים או מגורים משותפים כך שזוגיות במובן המקובל לא רלבנטית עבורי. הדברים שמקובל לשאוף אליהם עבור האושר לא מעניינים אותי. ככה, כמו שאני עכשיו, שיש לי תופים אלקטרוניים בבית שאני תמיד יכולה לנגן כשבא לי, וורלד אוף וורקראפט שאני תמיד יכולה לשחק עם 24 דמויות, גוף שאני יכולה לקחת לריצות ולעשות מרתון פעם בשנה, מוח שיכול לקלוט מה קורה סביבו ולספוג מוצרי תרבות כגון משחקי הכס, ריק ומורטי, ווסטוורלד, הסדרות והסרטים של מארוול, אוכל שהוא גם טעים, גם בריא וגם טבעוני שיתן לי את הסיכוי הטוב ביותר להישאר עם גוף ומוח מתפקדים ללא צורך בשרותי סעד… יש כל כך הרבה טוב להנות ממנו בעולם וכיף לי לקום כל יום לבד ולהנות מהדברים האלה ולהיפגש עם אנשים. כך זה מרגיש לי כרגע. אני בטוחה שזה לא ירגיש ככה תמיד, אבל כך זה מרגיש לי כרגע… ומה יהיה מחר? מחרתיים? לגבי זה, הקהל הפנימי יעיד, ואני אצטרך להענות אליו ולעשות דברים שירצו אותו כדי להרגיש טוב שוב.

בתור אתאיסטית טבעונית, אני תמיד מתאכזבת מכמה אנשים שמפעילים הגיון וראציונל לגבי חוסר קיומו של אלוהים מאבדים את ההגיון והראציונל כשזה מגיע לרצון שלהם לצרוך חיות מתות והפרשותיהן. דף הפייסבוק הסאטירי "יהוה" שצוחק על דת פירסם את זה:

התגובה שלי אליו כדלקמן:

אפשר לחשוב כאילו פיצה, המבורגר, חלב וגלידה זה רעיונות כל כך אובייקטיבים ואבסולוטים ולא תוצרים של תרבות… גרסאות טבעוניות של אותם מאכלים זה פשוט המשך של אותה התפתחות תרבותית. גם בגרסאות הלא טבעוניות שלהם, מאכלים עוברים שינויים מתרבות לתרבות וממקום למקום. אוכל "סיני" שנמכר במערב לא ממש אותו דבר כמו אוכל סיני מסורתי אבל אני לא רואה אותך מתלונן על זה. כך תרבות מתפתחת ומשתנה וכך יותר קל לאנשים לקרוא למשהו בשם של משהו שדומה לזה שהם כבר מכירים ורגילים אליו. זה חכם מסחרית ויותר מקל על אנשים שרגילים לאכול את הדברים האלה להרגיש שהם לא מפסידים כלום בטבעונות. איזה אינטרס יש לך להעביר את הדיאגרמה הזו אם לא נסיון לנפץ את הרעיון שקל לעבור לטבעונות עם כל התחליפים האלה שמקלים את העניין? אם תוכל לנפץ את הרעיון שקל להיות טבעוני ולהראות מצג שווא שזה קשה וכמעט בלתי אפשרי, אתה תוכל להמשיך להשתתף בתעשיית הסבל בלי לחוש אשמה, דהינו, באיזשהו מקום אתה כן מרגיש אשם, אחרת לא היית טורח עם הפוסט הזה.

אני אישה טרנסית קרחת בת 37, עוד פחות מחודש 38. התקרחתי בגיל 21. כל האזור העליון של הראש שלי כמעט נטול שיער לחלוטין. מאחור ובצדדים עדיין יש שיער. כשרק התחלתי לקלוט שאני אישה, בשלהי גיל 32, התנסיתי הרבה עם פאות ובהמשך כשהתחלתי את המעבר שלי בגיל 34 לבשתי אותן תמיד כשיצאתי מהבית. לא היה מצב שהייתי יוצאת מהבית בלי פאה. גילחתי את הראש שלי פעם בשבוע בנסיון לצמצם את הגירודים. בלי פאה לא היה לי אפילו שמץ של סיכוי קטן שיפנו אלי בלשון נקבה.

בהמשך, אחרי שנתיים וחצי על הורמונים, ניתוח אף, ניתוח מצח וניתוח גרוגרת, התחלתי להרגיש יותר ויותר שהפאות שלי נראות מלאכותיות ביחס לפנים. לא שזה לא נראה מלאכותי קודם, אבל קודם הכל נראה מלאכותי, אז זה סוג של השתלב ביחד. עכשיו זה נראה לי כמו ערבוב של נשי טבעי ונשי מלאכותי. החלטתי לנסות לגדל את השיער שלי וללבוש כובעים. זה היה בשלהי יוני 2016 שהפסקתי לגלח אותו. מאז עברה שנה ורבע וזה מה שהספיק לגדול.

24 בספטמבר 2017

מאז הספקתי לעבור גם ניתוח תחתון והגדלת חזה. ציפיתי שפאות יראו יותר טוב אחרי זה וקניתי שתיים חדשות, חומה כהה ובלונדינית, אבל הן דווקא נראו בעיני אפילו יותר מלאכותיות.

25 בספטמבר 2017

25 בספטמבר 2017

ככל שהשיער שלי (מה שנשאר ממנו) גדל ויוצא לי להתנסות בלהסתובב עם כובע לעומת להסתובב עם פאות, כך אני חשה יותר ויותר שאופציית השיער שלי עם כובע גורמת ליותר אנשים לפנות אלי בנקבה. עם הפאות יש לאנשים יותר נטייה להגיד לי שאני "נראית פגז" אבל יש גם נטייה הרבה יותר גדולה לחטוף פניות בזכר ולא חשוב לי להראות "פגז" כמו שחשוב לי לא לחטוף פניות בזכר. התאוריה שלי היא שלמרות שהפאות שלי אולי גורמות לי להראות יותר יפה ומשתלבות יותר טוב עם שמלות, המלאכותיות שלהן גורמת לי לעבור פחות כאישה. כמובן שאני לא מחשיבה כאן את הפאה הצבעונית שלי שהיא מראש נראית מלאכותית ברעיון שלה, למרות שאני דווקא מרגישה שהיא נראית פחות מלאכותית בגלל עיצוב השיער שלה להבדיל עיצוב השיער בבלונדינית ובחומה.

25 בספטמבר 2017

צבע שיער זה לא הגורם היחיד שצריך להתחשב בו. גם התסרוקת חשובה וגם צריך לקחת בחשבון מה הבגדים שמשתלבים עם כל אחת מהאופציות האלה ואיך אותם בגדים בתורם תורמים לתופעה הזו של להראות יפה לעומת להראות עוברת כאישה. בתמונות למעלה מקרוב הצלחתי לגרום לפאה החומה להראות סביר, אבל כשמסתכלים על תמונת גוף, לי אישית מאוד ברור כמה היא נראית מלאכותית וכמה הפנים שלי נראות הרבה יותר גבריות איתה מאשר עם הכובע ושיער שלי.

25 בספטמבר 2017 עם פאה

25 בספטמבר 2017 עם כובע

יש לי מלא שמלות שנורא התלהבתי מהן וקניתי מראש באינטרנט שנראו כל כך טוב בפרסום, אבל עלי אני מרגישה שהן נראות מגוחכות.

הפאה לא עוזרת להוריד את רמת המגוחכות. עם כובע אני מרגישה יותר טוב עם איך שזה נראה, אבל הסטייל של הכובע לחלוטין לא קשור לסטייל של השמלה.

זו לעומת זאת, שמלה שאני מרגישה שממש מתאימה לי. אבל היא לא אלגנטית. היא קז'ואל. לא נראה לי שיש שמלה אלגנטית שיכולה להתאים לי.

הפאה כמובן הורסת את המראה, לפחות לדעתי.

אז הקיץ, אחרי כל הניתוחים שלי, אני מעדיפה להתלבש בסגנון הזה כשאני עם בטן שטוחה.

25 בספטמבר 2017

אני מבינה שזה נחשב "לא צנוע" או "מוגזם" או "לא יאה לאישה בגילי" אבל פונים אלי יותר בנקבה כשאני עם בטן שטוחה חשופה וגם זה נחמד לא למות מחום. אני מבינה גם שיש ביקורות על זה שרואים את צלעות החזה שלי ושזה נראה "אנורקסי", אבל כאמור, העדיפות הראשונה שלי זה שיפנו אלי בנקבה.

כשאני אחרי האוכל והבטן נפוחה או סתם כשלא חשופה לחום אימים, אני לובשת חולצה זרוקה מעל זה עם מחשוף כתף.

25 בספטמבר 2017

אז לסיכום, ירדתי מרוב השמלות שלי. אני מתה על שמלות אבל רובן נראות עלי לא משהו ומגבררות אותי חוץ מהצהובה שהיא סבבה. ירדתי מפאות שנראות מלאכותיות ביחס לאופציית מה-שנשאר-מהשיער-שלי-עם-כובע. (ראשי תיבות אפשריים: משמשע"כ? מנששע"כ? משמש"כ?) אני מעדיפה כרגע להשתמש בתזונה טבעונית לא מעובדת כדי לשמור על גזרת בוקר חטובה (אני במילא משתדלת לאכול ככה תמיד עבור הבריאות), לחשוף אותה בקיץ ולהתלבש כאילו אני הולכת לים.

כשיתחיל להתקרר, אלך יותר לכיוון הטייץ והשרוולים הארוכים ואם זה לא יהיה מספיק, אנסה ללבוש פאה כדרך להתחמם… אם כי למען האמת, למרות הצבעים ההזויים, אני מרגישה שהצבעונית, בגלל התסרוקת, משתלבת יותר טבעי מאשר החומה. כך או כך, אני ממש מעדיפה למצוא דרכים להסתדר עם השיער שלי מאשר עם פאות. הפאות שלי משיער אמיתי, לא סתם משהו סינתטי מברוריה… ואם פאות באמת היו עוזרות לי לעבור יותר כאישה, הייתי מתגברת על הגירודים, ההתעסקות והעלות הכספית כפי שעשיתי במשך שנים שהן כן עזרו לי… אבל כיום כשאני עוברת יותר טוב עם השיער שלי וכובע, מה הטעם? זה מגביל את אופציות הלבוש שלי לדברים שמשתלבים עם הכובע שלי, אבל אני מרגישה שהן עובדות יותר טוב מאשר החלופות. אם גם את אישה טרנסית קרחת, אני מציעה לך לנסות את הרעיון – לגדל שיער ולמצוא כובע או כובעים שאת אוהבת. אולי תופתעי לגלות כמוני שהפאה שלך מחבלת במקום לעזור לך.

קל לי לשמור על טבעונות. קשה לי לשמור על תזונה בריאה נטולת מזון מעובד. רוב הזמן אני עושה את זה, אבל עדיין יש לי חריגות לפעמים. אני מכירה את הסיבות היטב למה רצוי להימנע ממזון מעובד למען הבריאות. למשל שמן מזוקק מכל הסוגים בו משתמשים בכמעט כל מזון מעובד והוא מזון מעובד בפני עצמו, גורם לקושי עבור כלי הדם להתרחב, פוגע ברגישות אינסולין, מעלה לחץ דם וכולסטרול ומעלה סיכוי לשבץ והתקפי לב. (מקור 1, מקור 2, מקור 3, מקור 4, מקור 5, מקור 6, מקור 7)

ראיתי לאחרונה טענה נגד טבעונים שהם בעצמם פוגעים בחיות בכך שהם אוכלים חסה כשהם היו יכולים להתמקד בתפוחי אדמה שהם יותר יעילים אנרגטית. אז זהו, שאנחנו צריכים יותר מקלוריות. בחסה ובעלים ירוקים אחרים יש נוגדי חמצון, סיבים, ויטמינים ומינרלים שהם חיוניים לבריאות שלנו, הם לא רשות, בניגוד למזונות מעובדים כגון למשל, שמן. שמן מאוד לא יעיל אנרגטית כי אנחנו זורקים את כל הצמח לפח חוץ מהשמן ובניגוד לעלים ירוקים אין לו תועלת בריאותית מיוחדת חיונית. להיפך, הוא פוגע בבריאות. היינו יכולים לשבוע הרבה יותר מהצמח בשלמותו שמכיל סיבים ומים ודורש לעיסה מאשר השמן הנוזלי שמזוקק ממנו וכתוצאה מכך אנחנו משתמשים ביותר צמחים כדי לשבוע מאשר אם היינו אוכלים את הצמח בשלמותו.

עכשיו, אני לא מנסה לטעון שטבעונים שאוכלים אוכל מטוגן בשמן פוגעים באותה מידה שאכילת בשר וחלב פוגעת בחיות ובסביבה ולא באה להטיף לאף אחד להפסיק לצרוך אוכל מעובד מטעמים אקולוגיים. אני פשוט חושבת שזה שימושי עבורי אישית, ואולי גם עבור אחרים שמנסים לאכול לא רק טבעוני אלא גם בריא כמוני ומתקשים בכך כמוני, לדעת שיש גם את הטיעון האקולוגי הזה בשילוב עם הבריאותי. עם טיעון הבריאות בפני עצמו אני תמיד יכולה לשחק עם עצמי כשמגיע הקרייבינג ולהגיד לעצמי שפה ושם לאכול מעובד זה לא נורא, הגוף יתמודד. כמה הגוף שלי רגיש לכמויות קטנות אני לא יכולה לדעת, זה קצת רולטה רוסית. מה אם יסתבר שאני אדם רגיש במיוחד וגם הכמות הקטנה הזו של אוכל מעובד הייתה מספיקה כדי לגרום לי יום אחד להתקף לב או שבץ? מה אם אני רגישה במיוחד וההחלשה שעשיתי לגוף הייתה מספיקה כדי לגרום לתאים סרטניים בו לנצח את מערכת החיסון שלי? כנראה שלא יקרה לי כלום אם פעם בחודש אני אוכלת מעובד. רמת הסיכון שלי עדיין תהיה מאוד נמוכה לעומת אחרים.

הבעיה היא שהפעם בחודש הזו בדרך כלל מובילה לעוד פעמים, כי היא מזכירה לי שאוכל מעובד קיים, מזעזעת את בלוטות הטעם שלי שהתרגלו לאוכל בריא ואם כבר פתחתי את הדלת לזה וכבר הבטן שלי קצת כאבה והתנפחה והיה לי קצת בעיות עיכול, אז למה לא להנות מזה עוד כמה ימים לפני שאחזור למנהגים הבריאותיסטיים קיצוניים שלי? ולאחרונה בעקבות הרצאה ששמעתי בנידון אני הבנתי שהמוח באמת משתמש באותות כאלה כטריגר עבור תגובה פבלובית ומעורר קרייבינג… הבטן הנפוחה שלי מזכירה למוח שלי ג'אנק פוד ומעלה את הקרייבינג עבורו. אות שבדרך כלל אמור לאותת שובע משמש כדי לעורר רעב, ולא סתם רעב כללי שאני יכולה בקלות לספק עם מזון לא מעובד כגון פירות, ירקות או התבשילים שלי שמבושלים בלי מלח ובלי שמן… אלא "רעב" ספציפי לפיצה או המבורגר, אמנם בגירסא טבעונית אך עדיין מעובדים.

אין לי את המלחמות הפנימיות האלה כשזה מגיע לאוכל שאינו טבעוני. זה פשוט גבול, קו אדום שאני לא חוצה. רוב הזמן אני מרגישה נהדר לגבי הבחירה שלי להימנע ממזון מעובד, אבל כשמגיע הקרייבינג פתאום מכל מיני סיבות, פתאום המוח שלי עושה שמיניות באוויר למצוא סיבות להצדיק אכילת מזון מעובד. אולי על ידי להתמקד בשיקול האקולוגי יחד עם הבריאותי, אני יכולה ליצור לעצמי קו אדום שלא תלוי בהגיון שלי לגבי בריאות, שמשתנה מרגע לרגע בהתאם לגירויים בסביבה.

אורז מלא, עדשים ופטריות מוגשים עם כרוב סגול, עגבניות שרי ובצל נא

לכבוד זה שאני 50 ימים בלי שעשיתי "חגיגת ג'אנק פוד" ואני אובססיבית לטליה שלי רציתי לשתף מה אני עושה כדי לשמור עליה.

– אני מתנגדת נחרצות להגבלת כמויות אוכל. אני אוכלת כמה שבא לי.

– אני לא חושבת שצורת הגוף שלי אידאלית או שצריך לשאוף לאידאל מסוים. זה מה שאני אוהבת לעשות עבור עצמי, ושכל אחת תעשה מה שהיא רוצה לעשות עבור עצמה.

בחגיגת הג'אנק פוד האחרונה שנגמרה ב-14.7, היו ששה ימים בהם אכלתי דברים כמו פיצה טבעונית של דומינוס, המבורגר ושווארמה טבעוניים עם צ'יפס של השווארמה הטבעונית, פיצה טבעונית בחתול הירוק ויש מצב שביליתי גם קצת בגודנס וגמרתי איזה גביע או שניים של בן אנד ג'ריז טבעוני מהאמפם. בימים האלה אמנם גם אכלתי פירות וירקות, אז זה לא שאכלתי מאה אחוז ג'אנק בימים האלה. כלומר, היה יכול להיות יותר גרוע.  במהלך אותה חגיגה עליתי מ-72 ס"מ היקף מותניים אל 76 ס"מ היקף מותניים.

לפני זה אכלתי פחות או יותר את מה שאני אוכלת עכשיו ומאז אותה חגיגה: כל יום אני מבשלת סיר מכובד בלי שמן ובלי מלח שמכיל בתוכו כוסמת או אורז מלא, עדשים, לפעמים מכיל תפוח אדמה, בדרך כלל מכיל גם פטריות ומוגש בצלחת עם כרוב סגול, עגבניות שרי ובצל. לאורך היום אני מנשנשת תפוחים וענבים שחורים, מלפפונים ועגבניות שרי. כל כמה ימים אני אוכלת 50 גרם זרעי פשתן טריים לאחר טחינה במטחנת קפה. כמו כן, כל כמה ימים אני אוכלת תמרי מג'הול בגודל מכובד – בין 5 ל-20, או בין 100 ל-400 גרם. אני אוכלת כמה שבא לי עד שאני שבעה והרבה פעמים עד שאני מרגישה מפוצצת. כשזה מגיע לפירות הטריים, הירקות והתבשיל אני לא מנסה להגביל כמויות בכלל ואוכלת כמה שבא לי. זרעי הפשתן זו כמות שאני מודדת, אבל זה לא טעים במיוחד גם ככה. אני משתמשת בזה בנסיון להילחם בנטייה של העור שלי להיות יבש כך שממש מגרד לי בקיץ אחרי המקלחת. סוג של "תרופה טבעית". אני מגבילה גם את התמרים בעיקר כי הם עושים לי כאבי שיניים. אני משתדלת לאכול גם ברוקולי כמה שאני יכולה לסבול כי בלי עלה ירוק כלשהו החומצה הפולית שלי בבדיקות דם נמוכה, אבל זה לא טעים לי אז אני לרוב לא אוכלת אותו. את התבשילים שלי ואת הפירות אני מאוד אוהבת ונהנית מהם. לקח זמן לבלוטות הטעם שלי להתרגל להנות מהם. זה לא קרה מיד, אבל אני עובדת על להתרגל לאכול ככה כבר שנתיים שלוש.

זה מה שאני ספציפית עושה. כל אחד ואחת יכולה למצוא את הפירות, ירקות, קטניות ודגנים שלמים שהיא אוהבת. המפתח כאן הוא להימנע ממזון מעובד כגון שמן, מלח וסוכר מזוקקים וכן מבשר וחלב, ולאכול עד שובע כמה שיותר פירות טריים, ירקות טריים, קטניות ודגנים שלמים ואפשר להוסיף לזה גם פטריות, זרעים, שקדים ואגוזים ואולי גם קצת פירות יבשים כפינוק פה ושם. כל עוד זה טבעוני ולא מעובד, זה אמור לעבוד למען הורדת כולסטרול ולנחות על משקל נמוך עם התמדה בתזונה הזו.

ב-50 הימים האלה אמנם לא נמנעתי לחלוטין ממזון מעובד. היו פעמיים שלוש שישבתי במסעדה. כשזה קרה הזמנתי סלט וביקשתי ספציפית שיהיה בלי שמן ובלי מלח ואכלתי אותו יחד עם תפוח אדמה אפוי בלי שמן ובלי מלח במקום בו הייתה לי אפשרות לכך ובמקום בו לא הייתה אפשרות לכך אכלתי אותו עם לחם. היה חשוב מאוד עבורי כן לאכול לחם במקום לאכול את הירקות נטו מכמה סיבות…

א. הירקות שיש להם במסעדות לא טריים ומגעילים כי הם ישבו בחוץ מלא זמן בניגוד לירקות שאני חותכת ואוכלת מיד בבית, אז צריך משהו שימסך את זה.

ב. ברגע שאני מתחילה לאכול, זה מדליק לי את התאבון ואם אין כמות קלוריות מכובדת ונפח מכובד באוכל שאני אוכלת, אני בסוף אזמין ג'אנק טהור כמו קולה וצ'יפס ושווארמה טבעונית כי לא אהיה שבעה. למרבה המזל, הסלטים שהביאו לי היו די גדולים אז נפח היה, אבל אם הייתי מנסה לאכול אותם בלי תפוחי אדמה או בלי לחם הייתי נשארת רעבה ומזמינה ג'אנק במקום. מנת תפוח האדמה הייתה קטנה מדי לתאבון שלי אז הזמנתי שתיים. המקום בו היה רק לחם, הלחם היה די גדול אז הספיק.

לא ראיתי חריגה משמעותית כלשהיא בתנודות משקל או היקף מותניים אחרי הישיבות האלה במסעדות בניגוד למה שקורה כשאני אוכלת מנות מבושלות עם שמן, אז עושה רושם שהגוף שלי יכול לסבול את רמת העיבוד הזו בתדירות הנמוכה הזו בלי שזה ישפיע עליו ופסיכולוגית נפשית זה היה מספיק רחוק מג'אנק פוד שזה לא עשה לי טריגר וגרם לי להתהולל על פיצות והמבורגרים טבעוניים. אבל זה תקף רק לגבי עצמי כמובן, והגבולות שלי שאני בחנתי ומצאתי. זה מאוד עזר לי למען היכולת שלי להתמיד בתזונה לראות שאני יכולה לצאת עם חברים לבלות במסעדות ולשמור על רמת התזונה והיציבות הנפשית שלי סביב אוכל.

עוד משהו שכדאי לקחת בחשבון אצלי – הבטן שלי מתנפחת המון אחרי האוכל באופן שגם מנפח את המותניים שלי, כי אצלי המותניים מתחילות נמוך בגלל צלעות חזה רחבות מזה שנולדתי זכר. אז הטליה שלי למעשה קיימת בעיקר לפני האוכל אחרי צום שינה. למזלי, יש לי אורח חיים מוזר כזה שאני הולכת לישון בבוקר וקמה בצהריים או אחר הצהריים. בדרך כלל אני לא ממש רעבה עד הלילה, כך שאני יכולה להסתובב בחוץ 6 שעות במצב שבו כן יש לי טלייה בלי שאני ממש רעבה ואז אני חוזרת הבייתה ולאורך 6 שעות אוכלת את כל האוכל שלי לאותו יום. אצל נשים סיסג'נדריות (נשים שאינן טרנסג'נדריות) שבמקרה גם רזות לא שמתי לב לתופעה הזו. ראיתי שהן יכולות שיהיה להן בטן קצת נשפכת מלאה ועדיין תהיה להן טלייה, שוב כנראה בגלל שאצלן צלעות החזה כנראה פחות נוטות להיות רחבות כמו שלי והאגן שלהן כנראה נוטה להיות רחב יותר משלי.

אז כדאי לקחת בחשבון שהמספרים האלה הם במצב הזה של צום אחרי שינה ושהם לא מייצגים את המצב שלי אחרי האוכל. אחרי האוכל אם משום מה זה חשוב לי לצורך תמונה או משהו, אני יכולה לכווץ את הבטן וזה יראה אותו דבר כמו אחרי צום שינה אבל אין לי סבלנות לעשות את זה ביום יום. אני מתמודדת עם זה על ידי פשוט ללבוש דברים חופשיים ולא צמודים כשאני אחרי האוכל. אני לא מנסה להגיד שזה משהו שאחרות צריכות לעשות, אבל אני אישית עם עצמי לא מרגישה נוח לחשוף את הבטן שלי או ללבוש משהו צמוד אחרי האוכל. בזמנים שאני אוכלת ג'אנק, הבטן תמיד מנופחת, גם לפני האוכל. זה כיף לי עכשיו שקיץ וממש חם שאני יכולה להרגיש נוח לצאת החוצה עם בגדים צמודים קטנים או אפילו עם בטן חשופה ולהרגיש בנוח עם זה, מה שלא אפשרי כשאני אוכלת מעובד.

היקף המותניים שלי ב-14.7 היה 76 ס"מ. ב-19.7 כבר ירד ל-73 ס"מ שזה סביר מבחינתי עם הפרופורציות גוף האחרות שלי לצאת עם בטן חשופה. ב-26.7 ירד ל-72 ס"מ כך שחזרתי למצב שלי לפני חגיגת הג'אנק האחרונה… ובזכות ההתמדה שלי בתזונה הבריאה כבר 50 ימים הגעתי כעת להיקף 71 ס"מ שזה הכי נמוך שלי עד היום. אני לא מתכוונת שזו פעם ראשונה שהגעתי להיקף הזה, אלא שזה פשוט הכי נמוך שיצא לי להגיע אליו עד עכשיו כמה פעמים. הנה תמונה שלי היום עם היקף המותניים הזה.

2 בספטמבר 2017

היקף האגן שלי בתמונה 91 ס"מ, מה ששם אותי ביחס מותניים לאגן של 0.780 שזה מתחת ל-0.8, בטווח הבריא עבור נשים. ב-14.7 היחס היה 0.808, קצת מעל לטווח הבריא. בכל זאת, את מה שתזונה בריאה עושה אי אפשר להרוס לגמרי ב-6 ימים של התהוללות על ג'אנק.

אני אוכלת ככה רוב הזמן כבר שנתיים או שלוש, עם התהוללויות ג'אנק של כמה ימים פעם בחודש או פעם בכמה חודשים. גם כשאני חורגת מהתזונה הבריאה, החריגה תמיד טבעונית כי למה לאכול בשר וחלב ולפגוע סתם בחיות כשיש גלידה טבעונית, פיצה טבעונית, שווארמה טבעונית והמבורגרים טבעוניים וכולם לא פחות טעימים לי מהגירסא הלא טבעונית שלהם?

עכשיו שמצאתי פתרון איך לאכול בריא במסעדות, יש מצב שחגיגות הג'אנק ירדו בתדירות שלהן אפילו יותר. 50 ימים זה די מכובד! אני עכשיו גם לא מפסיקה ספירה של רצף על כל חריגה קטנה, רק אם היא רצינית. למשל, אם אני מתאמת עם חברה שלי לאכול פיצה אישית טבעונית בחתול הירוק ביום הולדת שלי וזה נשאר בגדר אותה הפיצה האישית ולא הופך לחגיגה מטורפת של שבוע על ג'אנק, אז אני לא אפסיק את הספירה עבור זה. ככה אני נותנת לעצמי קרדיט על כל האוכל הבריא שאני אוכלת תוך כדי שמאפשרת לעצמי לחרוג ולחגוג קצת, כל עוד זה נשאר בגדר הקצת. אם כי אני פעמים רבות חוששת לעשות את זה, כי אני רגילה כבר לתזונה הזו והאוכל טעים לי, וכל פעם שאני חורגת ממנה זה סתם מטריף לי את החושים ומקשה עלי להנות מאוכל בריא וגם עולה יותר כסף לאכול במסעדות. לכן לאחרונה כאשר תכננתי ללכת לחתול הירוק עם חברה, שמחתי שהיא ביטלה בגלל שהיא אכלה לפני זה. כאמור, אני מרגישה שזה סתם מקשה עלי החריגות האלה ודווקא הרבה יותר קל לי להשתדל ללכת עד הסוף ולהיגמל לגמרי מאוכל מעובד מאשר לנסות לשמור את זה ברמת צריכה מתונה.

בדרך כלל כשאני חורגת מהתזונה זה כשאני במצב שבא לי הרס עצמי, שבא לי להוכיח לכולם שאני אפילו לא מנסה לאכול בריא, בעיקר לעצמי… אבל בגלל שהתרגלתי לעיכול יותר טוב שלא התאפשר לי קודם כשאכלתי אוכל מעובד כמו כולם והעיכול שלי יחד עם הגזרה הולך פייפן כשאני חורגת וגם בגלל שזה באמת עולה הרבה יותר כסף לאכול במסעדות ואני לא יודעת איך להכין בעצמי שווארמה טבעונית או המבורגר טבעוני טובים ואני עצלנית מדי כדי לטגן צ'יפס (הרבה יותר קל פשוט לזרוק כוסמת ועדשים לתוך סיר עם מים רותחים) אז בסוף אני תמיד חוזרת לאכול בריא ואני בכוונה לא לומדת איך להכין את הדברים האלה כדי שזה ישאר קל יותר עבורי לאכול בריא מאשר לאכול מעובד.

מבחינת ספורט – הספורט היחיד שאני אוהבת ועושה אותו באופן חצי עקבי הוא ריצה. לפני ניתוח שינוי המין שלי שהיה בסוף מרץ רצתי קבוע מספיק כך שהצלחתי לגמור מרתון מלא 42 קילומטרים תוך קצת פחות משש שעות במרתון תל אביב פברואר 2017. חודש לפני הניתוח הפסקתי לרוץ בעקביות ושבוע לפני הניתוח הייתי צריכה לעבור לתזונה דלת סיבים כך שאכלתי הרבה ג'אנק טבעוני בימים האלה ועליתי במשקל וזה גם הרגיש לא משהו. בשבוע שאחרי הניתוח הייתה לי המון בחילה. 3 ימים אחרי הניתוח אכלתי מעט וביום הרביעי והחמישי לא אכלתי בכלל כי ממש כאב לי וממש הייתה לי בחילה כנראה מכל האנטיביוטיקה ומשככי כאבים וחששתי שאני מגבירה את הכאב שהיה ממש היסטרי גם ככה דרך לחץ של המעיים הסתומים שלי על אזור הניתוח שכן עדיין אסור לי סיבים ועדיין אסור שיהיו לי יציאות עד שהחבישה הפנימית יוצאת. 5 ימים אחרי הניתוח הוציאו לי את החבישה הפנימית והכאבים ירדו היסטרית לרמה מאוד נסבלת לשם שינוי ואכלתי קצת פירות וברוקולי (אז משום מה הברוקולי היה ממש טעים לי ונדחיתי מאוכל מבושל). עדיין לא נתנו לי לקום ולא היו לי יציאות. למחרת נתנו לי לקום, הייתה לי יציאה, היה לי פיפי, הרגשתי הקלה עצומה בבחילה והיה כל כך כיף לעמוד וללכת. אכלתי יותר פירות וירקות טריים אבל עדיין הייתה לי יותר מדי בחילה כדי לאכול מבושל. שחררו אותי הבייתה יומיים אחרי זה והפסיקו לי אנטיביוטיקה אבל עדיין יש משחה אנטיביוטית עבור ההרחבות, ואז לקח לי עוד יום יומיים עד שהרגשתי מוכנה לאכול שוב מבושל. סך הכל לקח בערך 10 ימים מאז הניתוח עד שהתאבון שלי חזר לעצמו.

הסתבר שמכל הבקושי לאכול בגלל הבחילה שהייתה לי שירד כל המשקל שעליתי לפני הניתוח. אולי יצא לטובה שעליתי לפני הניתוח כדי שיהיה לגוף שלי ממה לחיות בזמן הזה. 🙂

חזרתי לשגרה שלי של לאכול בריא רוב הזמן עם חריגות מדי פעם. כעת שמתי לב שכל פעם שחרגתי שהיה לי דם בצואה, מה שנתן לי עוד סיבה להתמיד בלאכול בריא.

לא ניסיתי לרוץ שוב עד שעברו חודשיים וחצי מאז הניתוח, אם כי טכנית ההנחייה הייתה לחכות 3 חודשים. הייתי הרבה במיטה כי לעמוד וללכת כאב. לא בגלל חולשה. אבל כל השכיבה הזו באמת לאורך זמן החלישה אותי. כשחזרתי לרוץ ראיתי שאני כבר לא יכולה להגיע לאותם מרחקים ולשמור על ריצה. שילבתי הרבה הליכה יחד עם הריצה שלי. לפני הניתוח, במרחקים סבירים של עד 8 קילומטרים יכולתי לשמור על קצב של 10 דקות למייל ומתחת לזה. עכשיו זה מאתגר. ראיתי שאם אני מנסה לשמור על יותר מדי ריצה רצופה כדי לשחזר את הקצב שהיה לי לפני הניתוח, שאחרי זה קשה לי לשמור את הדם בראש ואני נוטה לסחרחורת ועלפון. ישבתי או שכבתי כשזה קרה כדי להחזיר את הדם לראש כך שלא הייתה סכנת התעלפות, אבל לפני הניתוח לא הייתי צריכה לעשות את זה.

אז כל החוסר פעילות הזו בהחלט החלישה אותי. אני מקווה שזו לא מגבלה הורמונלית על הסיבולת שלי. בכל אופן, אחרי שעברו אותם 3 חודשים כבר לא כואב לי מאז לעמוד וללכת או לרוץ אז אני מנסה לשכנע את עצמי לחזור לרוץ באופן קבוע אבל בינתיים ההתמדה שלי בכך לא משהו, בעיקר כי אני עדיין צריכה לעשות המון הרחבות והן מאוד ארוכות כי במקרה שלי יש לי או וגיניסמוס (התכווצות בלתי רצונית של הואגינה) או שבגלל שההרחבות שלי לא עקביות (בדרך כלל לפחות 2 ביום, לפעמים רק אחת, לפעמים 3 או יותר) העור מתרפא לא מספיק גמיש כך שאני צריכה להרחיב הרבה זמן. בדרך כלל ההרחבה הראשונה שלי כל יום לוקחת לי שעה, לפעמים שעתיים עד שאני מגיעה לעומק מלא והן אמורות לקחת 15, גג 30 דקות. אז בגלל ההרחבות, אני לא יוצאת הרבה כי אז זה גורם לי להרחיב פחות ואז אני משלמת על זה אחר כך בהרחבה ארוכה במיוחד. יחד עם זאת, הגיניקולוגית שבדקה אותי אמרה שדווקא לפי הבדיקה שלה אני עושה עבודה מעולה עם ההרחבות והיא חושבת שזה רק עניין של וגיניסמוס ושאני צריכה ללכת לפיזיותרפיסטית… אבל כשניסיתי לקבוע תור, התקשרתי באוגוסט 2017 והציעו לי תור במרץ 2018 והצלחתי בסוף למצוא תור עבור דצמבר 2017. בינתיים עד אז אני פשוט אצטרך כנראה לחיות עם ההרחבות הארוכות האלה, או שאולי אם אצליח להתמיד עם לעשות הרבה הרחבות ביום אולי העניין הזה יפתר לפני הפגישה עם הפיזיותרפיסטית.

ובכל זאת, הריצות שהספקתי לעשות מאז הניתוח:

20.6, 5.16 מייל, 1:10:13, 13:37 דקות למייל

24.6, 5.44 מייל, 1:08:17, 12:33 דקות למייל

6.7, 4.15 מייל, 0:50:23, 12:08 דקות למייל

7.7, 4.32 מייל, 0:51:07, 11:50 דקות למייל

8.7, 4.28 מייל, 0:50:06, 11:43 דקות למייל

9.7, 3.51 מייל, 0:45:32, 12:58 דקות למייל

11.7, 6.33 מייל, 1:18:09, 12:21 דקות למייל

14.7, 3.26 מייל, 0:35:04, 10:46 דקות למייל

15.7, 10.37 מייל, 2:16:16, 13:08 דקות למייל

18.7, 6.66 מייל, 1:15:12, 11:18 דקות למייל

19.7, 6.61 מייל, 1:31:14, 13:48 דקות למייל

23.7, 4.03 מייל, 0:36:19, 9:00 דקות למייל

27.8, 3.01 מייל, 0:35:12, 11:42 דקות למייל

אז עשיתי שתי ריצות ביוני, כמות מכובדת של ריצות ביולי וריצה אחת קטנה באוגוסט. לשמור על עקביות זה לא קל. אבל אני מנסה לשים לעצמי מטרה להיות מוכנה למרוץ הלילה של תל אביב באוקטובר ולמרתון תל אביב בפברואר 2018. גזרה זו לא הסיבה שאני רצה. גזרה יש לי בין אם אני רצה או לא, כל עוד אני אוכלת צמחי לא מעובד. ספורט נהדר עבור בריאות הלב, מערכת החיסון, שמירת חוזק שריר ועצמות, ומרגיש ממש טוב עבור הנפש ולכן אני רצה אבל ריצות לא ממש רלבנטיות לגזרה שלי. כבר יצא לי פעם לרוץ 60-80 קילומטרים בשבוע ועדיין להשמין כי אכלתי באותו שבוע ג'אנק במסעדות. הגזרה שלי זה כמעט לגמרי תוצאה של מה אני מכניסה לפה שלי ולקיבה שלי. כשאני אוכלת מזון צמחי לא מעובד, אני נוחתת על משקל נמוך ונשארת שם. כשאני אוכלת אוכל מעובד, המשקל שלי עולה. היות ואני טבעונית מסיבות מוסריות אני אף פעם לא אוכלת בשר וחלב כבר שנים, אבל אם הייתי אוכלת אותם אני סבורה שהייתה להם השפעה דומה לאוכל מעובד בשל תכולת השומן הגבוהה, חוסר הסיבים וכל התזונה המועילה שיש בצמחים לא מעובדים שהייתי מפספסת. אבל בהחלט אפשרי לאכול תזונה טבעונית לא בריאה אם היא מעובדת, כמו שאני אכלתי בתחילת ימי הטבעונות שלי כשעניין אותי רק מוסר ואקולוגיה. רק אחר כך נכנסתי גם לעניין הבריאותי.

וזהו. זה איך אני עם הגזרה הזו בגיל 37, עוד מעט 38, עם כולסטרול מתחת ל-150 בלי לקחת תרופות. אני אוכלת צמחי לא מעובד – תזונה טבעונית עם המון ירקות טריים, פירות טריים, קטניות ודגנים מלאים ללא שמן מזוקק, ללא מלח מזוקק וללא סוכר מזוקק עם חריגות פה ושם ועושה ספורט כשמתחשק לי. פעם יכולתי לאכול איזה ג'אנק שבא לי בלי לעשות ספורט בכלל ועדיין להישאר רזה. למען האמת, גם כשאני אוכלת ג'אנק אני עדיין רזה. אני פשוט אוהבת את הטלייה שלי וה-7 קילוגרמים שאני עולה כשאני אוכלת ג'אנק מספיקים כדי למחוק אותה. מאז שהתחלתי הורמונים, זה כבר לא מובן מאליו שיהיה לי אותה… וטוב שכך, שבגלל השטחיות המטומטמת האובססיבית שלי סביב טלייה אני אוכלת את מה שיעזור לי לצמצם סיכוי להתקף לב, שבץ, דמנציה, סכרת וסרטן… ושוב, אני ממש נהנית מכל הפירות ותבשילים שאני אוכלת. זה ממש לא סבל אם עובדים על להתרגל לזה. המוח לא נותן לנו לסבול ממה שאנחנו אוכלים לאורך זמן ומתאים את עצמו למה שזמין בסביבה שלנו.