הקהל הפנימי שלי צופה בי

את הרעיון של הקהל הפנימי שמעתי לראשונה מהפסיכולוג ד"ר דאג לייל דרך ההתעניינות שלי בתזונה. לאכול בריא זה הרבה יותר מעניין של להכניס אוכל בריא לפה וללעוס אותו היטב. יש גם את הבעיה של להתמודד נפשית עם אנשים אחרים ועם קרייבינג. תוך כדי, יצא לי ללמוד דרכו על הרעיון של הקהל הפנימי, רעיון שהוא שימושי מאוד עבור החיים ככלל.

בגדול הרעיון של הקהל הפנימי הוא הסבר עבור הערכה עצמית. נפוץ לחשוב שהערכה עצמית זה משהו שנבנה לאורך הילדות ויחסית לא משתנה. בעוד לפי רעיון זה, לבני אדם יש קהל פנימי שצופה בנו כל הזמן ובודק אם אנחנו עושים מאמץ סביר בחיים שלנו. כמו תחושת קור וחום, כמו רגישות עיניים לחושך ואור, כמו תחושת רעב ושובע, הקהל הפנימי מזין אותנו בתחושת הערכה עצמית כשהוא רואה שאנחנו מתאמצים ומזין אותנו בתחושת שנאה עצמית כשהוא רואה שאנחנו לא מתאמצים. רחוק ממשהו סטטי, הקהל הפנימי מספק לנו "תרמוסטט" של הערכה עצמית שמטרתו להנחות אותנו מתי מה שאנחנו עושים לא עובד למען האושר שלנו ואנחנו צריכים לשנות את מה שאנחנו עושים ומתי מה שאנחנו עושים כן עובד וגורם לנו אושר.

או במילים אחרות, הערכה עצמית היא לא נתון קבוע כמו משקולת על הגב שעבור חלק מהאנשים קלה ועבור חלק מהאנשים כבדה. הערכה עצמית היא חבר קרוב שתמיד אומר לי כשאני לא מתאמצת מה הוא חושב עלי אבל גם תמיד מפרגן כשהוא רואה שאני מתאמצת. הערכה עצמית משתנה מרגע לרגע בהתאם ליחס בין הציפיות שלי לבין המעשים שלי.

לפיכך, אין אנשים שהאופי שלהם להיות חסרי הערכה עצמית. יש פשוט אנשים שלא נענים לציפיות הקהל הפנימי שלהם. כאשר אנשים לא נענים לציפיות הקהל הפנימי שלהם בשיגרה, זה יכול להרגיש ש"הם פשוט ככה" ושלהיות חסרי הערכה עצמית זה חלק מהאופי שלהם, אבל בכל רגע הם יכולים להשיט את הספינה הזו לכיוון אחר ולגלות שאין דבר כזה להיות עם אופי חסר הערכה עצמית או אופי בעל הערכה עצמית… יש רק את מה אני עושה היום כדי להרגיש הערכה עצמית, כל יום מחדש.

חלק מזה יכול להיות גם ציפיות בלתי סבירות או יעדים בלתי סבירים או לא מעשיים. למשל יעד לשלוח הודעות לחברים ולנסות לקבוע איתם להיפגש לעומת יעד להרגיש אהובה ומוערכת. למשל, יעד לאכול סלט היום, לאכול פירות היום, לאכול קטניות ודגנים שלמים היום זה יעד בדרך כלל סביר לעומת יעד להוריד 5 קילוגרם. יעד לנגן היום שעה זה יעד סביר לעומת יעד להקליט שיר. יעד להתאמן עכשיו שעה על שירה זה יעד סביר לעומת יעד אני עכשיו אקליט תוך 5 דקות את הטייק המושלם. כאשר היעד גדול מדי, יש נטייה להרגיש שאין טעם לנסות בכלל ואז זה אף פעם לא קורה… ובהחלט יש יעדים שאף פעם לא יוגשמו. אני אף פעם לא אוכל לשחזר את השיער שאיבדתי. אני כנראה לא אוכל לשיר מעבר למנעד מסוים. אני כנראה לא אהיה מתופפת מקצועית. אבל אם כל יום אתופף שעה, אז מתישהו, נגיד עוד חודשיים, אולי אני אוכל להקליט את התפקיד שרציתי להקליט באופן סביר. אם אנגן שעתיים ביום זה יקרה יותר מהר, אולי תוך חודש… אבל אם זה מרגיש לי קשה מדי יתכן שבסוף לא אתאמן בכלל ואז זה לא יקרה לא עוד חודש ולא עוד חודשיים. אז חשוב לקחת על עצמנו ציפיות מציאותיות. לפרק את היעדים הגדולים המלחיצים ליעדים קטנים קשים מספיק כדי שהקהל הפנימי יגיד "יפה, התאמצת היום" אך קלים מספיק שלא נחליט "אין טעם לנסות".

כמובן שבסופו של דבר היעדים הקטנים באים לשרת יעד גדול אמורפי, אך יעדים גדולים לא מתגשמים בדרך כלל ביום אחד ודורשים עבודה מתמשכת לאורך זמן וכשלונות רבים לפני שמצליחים. על כן, זה מועיל להשתדל לחשוב על יעד שאני יכולה לעשות *היום* ולהשתדל לא לחשוב על יעד שיקח לי שנה או שנתיים כי המוטיבציה שלי לא יכולה להכיל יעד שלוקח שנה. הקהל הפנימי שלי לא יכול לחכות שנה ואני לא יכולה לגרד את המוטיבציה לעשות משהו אם יקח שנה עד שאקבל הערכה עצמית מהקהל הפנימי שלי. המוטיבציה שלי צריכה יעדים קטנים שיצטברו אחרי שנה למאמץ שיגשים את היעד הגדול או במילים אחרות, להתחייב לתהליך ולא להתחייב לתוצאה. אם כל כמה ימים אשלח הודעות לחברים שלי אז כתוצאה מכך אפגש איתם פעם בשבוע, וכתוצאה מכך אני ארגיש אהובה ומוערכת. אם אני אוכל דברים בריאים עבורי כל יום ומה שאני חושבת שבריא הוא באמת בריא עבור הגוף שלי, לאורך זמן אם אתמיד בכך המשקל שלי יתייצב בסופו של דבר במקום בריא. אם אני אתאמן על התופים שעה כל יום אז מתישהו אצליח לנגן את התפקיד ברמה שארגיש בסדר עם להקליט אותו ולהציג את עצמי מנגנת אותו.

וכך אני רואה כמה זה חשוב עבור הבריאות שלי, לא רק לאכול אוכל בריא… אלא גם "לאכול" חוויות בריאות. יש הרבה דברים שאני מוותרת עליהם שטוב אני מוותרת עליהם. למשל, כאישה טרנסית עם נראות שלפעמים עוברת ולפעמים לא קשה לי להתמודד כל הזמן עם שלילות זהות ובגלל זה אני מוותרת על הרבה דברים שדורשים ממני לראות יותר אנשים שישללו אותה וזה בסדר שאני עושה את זה. אבל זה לא בסדר שאני מוותרת על לעבוד על מוזיקה שלי מהבית ובכך מאכזבת את הקהל הפנימי שלי. מה זאת אומרת לא בסדר? זה לא שעשיתי משהו לא מוסרי… אבל אני לא יכולה לצפות מעצמי להרגיש מאושרת ומסופקת אם אני לא מאכילה את עצמי חוויות בריאות, חוויות שגורמות לקהל הפנימי שלי להגיד "וואללה, עשית בסדר היום. עשית מאמץ." אם אני מאכילה את עצמי אכזבה, אני ארגיש אכזבה.

אבל וואללה… אני כן עושה דברים. אני קמה כל יום, עושה הרחבות, מבשלת, שוטפת כלים, אוכלת, לוקחת ויטמין בי שתיים עשרה וויטמין די, מתקלחת, עושה טיפול לשיער שלי, מתאפרת אם אני יוצאת, קונה אוכל, עושה סידורים, פוגשת חברים. ההרחבות עדיין לוקחות המון זמן, יותר ממה שהן אמורות לקחת. הציעו לי פיזיותרפיה כדי לעזור עם זה, אבל אני לא מצליחה אף פעם לתפוס בטלפון את מכון הפיזיותרפיה כדי לקבוע תור, חלקית בגלל שאני מתעוררת מאוחר וכנראה עד שאני מתעוררת הם כבר לא עונים. תמיד הייתי כזו, מתעוררת מאוחר. כל פעם שניסיתי לתקן את זה חזרתי לסורי. אז אני קמה בסביבות 14:00, במקרה הטוב 12:00… עד שאני עושה הרחבה זה 16:00 או 18:00. עד שאני מסיימת אותה זה 18:00 או 20:00 כי זה לוקח לי ממש המון זמן כרגע, לפחות שעתיים. לפעמים שלוש או ארבע… ואז אני מבשלת… עד שאני מסיימת עם הבישולים והאוכל ושטיפת הכלים וצחצוח השיניים ושאר סידורים לפני שינה זה חצות והופס שעה מאוחרת מדי לנגן. הרחבה שנייה עד ארבע בבוקר ואז נרדמת בסביבות שש בבוקר וחוזר חלילה.

אם אצליח לגרום להרחבות האלה לקחת פחות זמן לשלב נגינה שתגרום לי להרגיש יותר טוב לא יהיה כל כך מאתגר, אבל כרגע אני לא מצליחה… וזה ממש חריג, זה לא אמור להיות ככה, אבל הרופאים אומרים שהכל בסדר אצלי ואני פשוט צריכה פיזיותרפיה.

אולי אני גם נמנעת מנגינה כי אני מתקשה להתמקד במטרה הקטנה הזו של לנגן, אפילו אם זה רק שעה אחת ביום, העיקר לנגן את השעה הזו אבל אני יודעת יותר מדי טוב כמה אני רחוקה מלהצליח לנגן את התפקיד אז אני עושה במקום זה דברים אחרים יותר קלים אך פחות מספקים את הקהל הפנימי שלי… אבל אם הייתי מנגנת שעה ביום אולי זה לא היה כל כך רחוק, אולי אפתיע את עצמי וזה יקח רק חודש אם אנגן שעה ביום, אולי אפילו פחות.

הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה לשלב משהו ביום שלי חוץ מהבסיס של אוכל והגיינה וטיפולים, נגיד לפגוש חברים או לנגן… אז ההרחבות סובלות מזה ואז אני צריכה להרחיב יותר אחר כך כדי לפצות על מה שאיבדתי מזה שהעזתי לחיות את החיים ולעשות משהו שמספק את הקהל הפנימי. אז אולי אני דווקא בסדר כרגע, אולי לא מגיע לי האכזבה הזו של הקהל הפנימי, אולי זה משהו זמני שאפתור ואז יהיה הזמן הנכון להתאכזב מעצמי אם גם אז אני לא אנגן. אולי הציפיות שלי מעצמי גבוהות מדי ואני צריכה לאפשר לעצמי להתאושש יותר מהניתוח ולפתור את בעיית ההרחבות. אבל היא תיפתר באמת מתישהו? אני לא יודעת. אני מקווה שכן… ועד אז אנסה בכל זאת למקד את עצמי בלנגן לפחות שעה אחת ביום.

זה ישמע אולי מטופש… אבל היה לי קל יותר לעבוד על התופים כשכבר הייתי עם האיפור הנהדר של דורין ואחרי שהיינו בשוונג של הקלטות. אני חרשתי שעתיים שלוש על התופים באותו יום. אחר כך שילמתי על זה בהרחבה ארוכה מאוד, אבל ניגנתי וממש נהנתי מזה, אפילו אם הפרצוף שלי נראה עצוב כאן, זה פשוט שאני מרוכזת. אולי אני צריכה להתאפר בבית כהכנה נפשית לנגינה. אני מרגישה שאני לא נראית נשית בלי איפור וכיסוי ראש, ולראות את עצמי נראית גברית במראה זה מדכא ועושה לי חשק לא לצאת משיגרת חוסר הפרודוקטיביות שלי. כשדורין עזרה לי להראות כל כך נשית ויפה, הרגשתי שאני חייבת עבור הבחורה שאני רואה במראה לנגן. כשאני רואה את עצמי קרחת וגברית? בא לי רק לשכב במיטה. אז אולי הישועה תבוא מלאפר את עצמי. אולי לא. אבל אולי זה יכול לעזור. שווה נסיון. וכעת אנסה להירדם ולראות אם אצליח לדחוס נגינה בלו"ז שלי מחר. אשתדל להזכיר לעצמי שזה חלק חיוני בבריאות שלי לא פחות מהעדשים, הירקות או הפירות שאני אוכלת כל יום.

3 באוגוסט 2017 – אחרי שדורין הלכה וסיימנו להקליט שירה, עפתי על התופים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *