איפה ה"אני" שלי?

הצורה בה לאכול מזון מעובד גורם לי לרצות לאכול יותר ממנו למרות שאני יודעת שזה עולה לי יותר כסף, עולה לי בבריאות, עולה לי חיצונית שאני מתנפחת, עולה לי באיכות העיכול, אם אני אוכלת מספיק ממנו אפילו מרגישה שאני מתייבשת כי אין מקום בבטן להכניס מספיק נוזלים כמו שצריך שאין שום בעיה לקבל מספיק כשאני אוכלת משהו צמחי לא מעובד כגון תבשיל ללא שמן או סלט ירקות או סלט פירות שלא חסר מספיק מים עם כל אחד מאלה…

גורם לי לחשוב שאני לא באמת עושה דברים מתוך מניעים של איזשהו "אני" מוצק ומגובש… כי ה"אני" שלי כל פעם מחדש מתגמש ומחפש תרוצים למה בכל זאת לאכול את הזבל הזה שאין שום סיבה הגיונית לאכול אותו, אחרי שנים על גבי שנים שאני כבר יודעת מהתנסות אישית איזה מזון עובד הכי טוב עם הגוף שלי, חוסך כסף, מצמצם כמה הבטן שלי נראית כאילו הריונית ביחס למסגרת הגוף הדקיק ככלל שלי, מסדר לי את העיכול – מזון צמחי לא מעובד.

אם יש לי באמת רצון חופשי, למה אני כל הזמן מחדש לא מצליחה להימנע מלבחור לחזור אל הזבל המעובד ואז אחרי שאכלתי אותו אפילו עוד יותר מתקשה להפסיק לבחור לאכול אותו? כן, אני יודעת שזה ממכר, שזה סמים לייט, אני יודעת שיש הסבר עבור זה – אבל הנקודה שלי היא שזה שובר את הרעיון הזה שיש לי באמת רצון חופשי.

כן, אני מצליחה 90% מהזמן לבחור לאכול דברים טובים, אבל העשר אחוז הנותרים האלה מספיקים כדי לנפח אותי בחזרה, ואז אני כזה – טוב, מה יש לי להפסיד? בוא נאכל עוד זבל מעובד ונתנפח עוד!

אוקי אסטרטגיה א' בוא ננסה לספור ימים שהתנזרתי. לא עובד, כי אז הניקוד מתחיל מההתחלה ומה הטעם לנסות בכלל כשאין סיכוי שאצליח לשמור על התנזרות מושלמת? אוקי, אז אסטרטגיה ב' בוא נסמן ימים ירוקים, אדומים וצהובים בהתאם לרמת עיבוד המזון שאכלתי באותו יום… לא עובד! כי מספיק יום אחד אדום כדי להוביל לעוד יומיים אדומים, ואז אני כבר התנפחתי המון וקשה מחדש לגייס מוטיבציה להתנזר אז מנסה שוב את טקטיקת ספירת הימים אבל גם היא לא יכולה לעבוד.

אין שיטה שעובדת. אין שיטה בה אני יכולה להשקיט את המוח שלי באופן תמידי מהרצון הזה לאכול זבל מעובד שעושה לגוף שלי ולכיס שלי רע. אני יכולה לשמור על מוח שקט שבוע, חודש, במאמץ עילאי אני יכולה לשמור על רצף שלושה עד ששה חודשים… אבל מתישהו זה יחזור, החלק במוח שמוצא תרוצים להיכנע ולאכול משהו מעובד, כי זה לא בריא להיות קיצונית, תחיי קצת, אל תהיי כל כך פנאטית… ופעם אחת מובילה לשלוש, ושלוש מוביל לשבוע ואז רק שבוע אחד מספיק כדי להביא אותי פיזית חיצונית לריסט, לריסטארט, למצב כאילו לא הקפדתי על התזונה בכלל – חיצונית.

שבוע אחד של מזון מעובד מספיק כדי לקחת אותי מלקום בבוקר ככה…

אל לקום בבוקר ככה…

…ואז לוקח לי לפחות חודש של התנזרות ממזון מעובד כדי לחזור למצב היחסית חטוב, לפעמים לקח אפילו שלושה חודשים וגם אז אני עדיין מתנפחת משמעותית אחרי שאני אוכלת, מה שגורם לי לנסות לחכות עם לאכול עד שאני חוזרת הבייתה אבל אז אני גם רעבה ויותר קשה להימנע מלהחליט לאכול משהו מעובד. זה גם נותן לי תרוץ בכל זאת לאכול מזון מעובד לפעמים כי גם כשאני ממש מקפידה, אני עדיין צריכה לכווץ את שרירי הבטן כדי להסתיר את הנפיחות בגלל ההתנפחות אחרי האוכל גם בתקופות שאני מקפידה על איכות התזונה – אז כשהקרייבינג עולה המוח משתמש בזה כתירוץ שבמילא אין טעם להקפיד עד כדי כך.

פנימית לפחות הכולסטרול שלי מעולה והבדיקות דם שלי סבבה והלחץ דם נהדר, זה לא שאני מלאה כל הזמן בזבל שהורס לי את העורקים כי 90 אחוז מהזמן אני באמת אוכלת רק דברים בריאים לי אבל העשר אחוז שלא מנפח לי את הצורה כך שחיצונית הוא מוחק את כל הזמן שהקפדתי.

והתזונאית אומרת את לא מנסה להיות דוגמנית אז מתי שזה חשוב תכווצי את הבטן וזהו… אל תשווי את עצמך לאחרות ששטוח להן כל הזמן לא משנה מה הן עושות ומה הן אוכלות. יש אחרות שלא יכולות לעשות בטן שטוחה גם אם הן מכווצות אותה. מצבך ממש טוב! אז אוקי, להשלים עם המגבלות שלי זה לפחות רעיון מועיל אבל הגאסטרו הייתה די חסרת תועלת. "זה בגלל שאת טבעונית ואוכלת יותר מדי סיבים". לציין שלהחליף מזון עשיר בסיבים במזון מעובד דל בסיבים רק מחמיר את המצב שלי מנסיוני לא שינה את הטענה שלה. אני בהחלט לא הולכת להשתתף בתעשיית המזון מן החי בגלל בעיה קוסמטית. לאף אחד לא מגיע שאשלם כדי שיכלאו אותו, יענו אותו ויהרגו אותו כדי שתהיה לי בטן שטוחה ואני בספק שיש משהו קסום בבשר וחלב שיגרום לבטן שלי להיות שטוחה ולאכול בשר וחלב גם לא יעלים את הקרייבינג שלי לאכול מדי פעם מזון מעובד שיקפיץ תמיד את הנפיחות שלי. אז לא, אני לא הולכת אי פעם לוותר על טבעונות בגלל בטן נפוחה ואני גם לא מאמינה שטבעונות היא אשמה או שלאכול בשר יעזור עם זה בכלל.

אבל מעבר להתנפחות עצמה, אני שונאת את הפינג פונג הזה. אני שונאת את התחושה הזו שאין לי באמת שליטה על הרצונות שלי. אין לי את שלוות המוח הזו. הזמן היחיד שהייתה לי שלווה עם אוכל לאורך זמן היה כשחייתי בבועה בה לא הייתה לי ברירה אלא לאכול בריא וברגע שיצאתי ממנה זה נפסק ואין מקום פנטסטי בעולם בו אני יכולה לחיות בלי הגירויים האלה, מקום בו שמן, מלח וסוכר כרכיבים מבודדים מהצמחים מהם הרכיבים באו לא קיימים ואני גם לא רוצה עד כדי כך להתבודד ולהתנתק מכל הדברים האחרים שטובים בתרבות ובאנשים. מה הפואנטה להיות הכי חטובה שאני יכולה להיות ביחס לעצמי על ידי להימנע לחלוטין ממזון מעובד אם כדי לעשות את זה אני צריכה להתבודד לחלוטין בתוך הדירה שלי?

אחרי הניתוח האחרון שלי למטה שהייתי מרותקת למיטה עבור התאוששות ודאגתי שבבית שלי יהיה רק מזון צמחי לא מעובד – לא הייתה לי ברירה אלא לאכול רק מזון בריא ורק אז הייתי סוף סוף שלווה עם האוכל, ורק אז כמובן בלי מאמץ שמרתי על תזונה בריאה ברצף הכי ארוך של חצי שנה התנזרות ממזון מעובד והגוף שלי היה הכי חטוב והמוח שלי היה הכי בשלווה אי פעם, לפחות לגבי אוכל.

אבל אז התאוששתי ויכולתי להסתובב בחוץ שוב חופשי, לפגוש אנשים, להסתובב ברחובות עם הריחות והמראות של המזון המעובד שאני מכירה ואוהבת והנה חזרתי אל אותו הפינג פונג המוכר של עלייה וירידה ובזבוז כסף על מזון מעובד.

אז איפה, איפה הרצון החופשי שלי? איפה הרות רותלס שבתוכי שתגרום לי אי פעם להפסיק לעשות משהו שאני יודעת שאין שום סיבה טובה לעשות אותו מעבר להנאה רגעית, למרות שאני בהחלט נהנית גם ממזון בריא, במיוחד כשאני שומרת רצף המנעות ממזון מעובד והגוף שלי מתרגל לרמת הגירוי הנמוכה יותר וחווה אותה כרמת גירוי רגילה ומספקת.

למה? אם אני באמת יצור עם רצון חופשי, למה אני מאפשרת לזה להשתלט עלי כמו נמושה רגשית? רבאק, אני אפילו נהנית ממזון בריא אז למה אני כל הזמן מחדש נמשכת אל הזבל המעובד?

זה מה שהכי מתסכל כאן. לא הנפיחות. לא בעיות העיכול. אולי הכסף המבוזבז הכי מתסכל ואז אחרי זה החוסר יכולת שלי אי פעם להגיד לנצח שלום למזון מעובד ולא לחזור שוב אל מעגל העלייה ירידה ובזבוז כסף המיותר הזה.

אני כל הזמן מפחדת לאבד את ה"אני" שלי, לגמור דמנטית כמו מישהו קרוב אלי שמת בלי ה"אני" שלו בגלל המחלה הארורה הזו. זה למה התחלתי להשתדל לאכול יותר בריא מלכתחילה, לא רק כי נמאס לי להראות הריונית מתי שאני לא עושה שריר. סובלת את זה שקוראים לי אנורקסית, אורתורכסית, קיצונית, אובססיבית – כדי לשמור על ה"אני" שלי, לא להגיע למצב סיעודי, לא להגיע למצב שכל עוד אני נושמת שאי פעם ה"אני" שלי לא יהיה קיים, להישאר עם ה"אני" שלי שלם עד הרגע בו אמות…

אבל הנה, ה"אני" שלי כל הזמן תחת מתקפה גם בלי דמנציה, ה"אני" שלי לא מצליחה להימנע מלבחור בחירות שהיא יודעת שאין שום סיבה הגיונית מוצדקת לבחור אותן. אני חווה את עצמי כאילו ה"אני" הזה קיים אבל לפעמים ההתנהגות שלי מעידה שהוא לא קיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *